עד שהגיעה ארוחת הערב, כמעט מתתי עשרים פעמים, אבל מי סופר? סמל ריד , או כמו שאנחנו קוראים לו – המפקד, הוכיח לי שבאמת, אבל באמת שהייתי מעדיפה להיות משרתת מכל סוג שהוא על פני חיילת במשמר. אשקר אם לא אודה בכך שחשבתי לפחות פעמיים היום לחזור בחזרה ללורד סטיץ' ולהתחנן שימצא לי עבודה בארמון הארור. אני צריכה למצוא את אחותי, לא שכחתי את המטרה שלשמה חזרתי למולדת. שום אימוני פרך לא ישכיחו ממני.
לקחתי את קערת תפוחי האדמה והעדשים המבושלים שלי יחד עם לארה לשולחן והרגשתי עיניים עליי כשהתיישבתי וסעדתי איתה ועם יתר חברי לכיתה. מבטי נשלח בין כל החיילים שגדשו את חדר האוכל וראיתי את בארוס, מפקד המשמר אבל הוא דווקא לא הסתכל עליי. הוא נראה עסוק בשיחה עם שני המפקדים משני צידיו והבחנתי כמה הפרופיל שלו מרשים. לעזאזל, למה הוא חייב להיות כזה סקסי. "יש דיבורים על כך שגרנל ג'נסן התמוטט בישיבת השרים היום" לארה לחשה לי בשקט. הבטתי בה והבחנתי בכך שעיניה נשואות אל בארוס. אז ג'נסן באמת עדיין הגנרל. הוא בטח מבוגר מאוד, הבנתי מיד. לא ידעתי הרבה על מה שקורה בממלכה, לא הצלחתי להתעדכן בחדשות בגלל שהייתי עסוקה בשנים האחרונות בהסתתרות וגם בגלל שלא חלמתי אי פעם לשוב. זה לא שנשאר לי כאן משהו (לפני ששמעתי את השמועות הנוגעות באחותי, כמובן), אבל עכשיו חששתי שאולי זה יהיה לרעתי שלא שמרתי את עצמי מעודכנת במה שקורה כאן. לא ידעתי כלום לגבי המצב הפוליטי והממלכתי.
הבטתי בלארה וראיתי כמה עיניה נצצו. הבנתי שהיא מנסה לרסן את עצמה..לרסן את ההתרגשות שלה ממה שסיפרה לי זה עתה. ליבה האיץ ודמה געש בעורקיה בצורה שגרמה לניביי לעקצץ. הייתי רעבה ולא למזון שאני לועסת כרגע. האימונים היום השאירו אותי מרוקנת לגמרי ושבע הלגימות שלקחתי אתמול בקושי הספיקו כדי לאושש אותי. עכשיו גם היתרון הזה התפוגג. עד כה לא היה לי רגע דל לחשוב כיצד אוכל להזין את עצמי בתוך המונגארד. ידעתי שאהיה חייבת לשתות דם איכשהו, או שאהיה חלשה מידי עבור המקום הזה וחולשה משמעותה כרטיס יציאה בכיוון אחד. לארה הורידה את מבטה מבארוס והביטה בי כאילו ציפתה שאגיב, אז הגבתי. "זה מצער. הוא בסדר?" שאלתי. "כמובן שהוא לא בסדר. אומרים שליבו כשל" היא לחשה, נזהרת שלא ישמעו. שמתי לב שמייק שישב מולנו וצחק עם החבורה שלו הביט בנו מידי פעם, למשל ממש עכשיו. הנחתי את ידי מתחת לשולחן על ירכה של חברתי לחדר ולחצתי לאות אזהרה . מנגד הבטתי בציניות במייק שהביט בי לא פחות. "יש משהו על הפרצוף שלי?" שאלתי אותו בהרמת גבה וזכיתי למבט מעט מבולבל. לא נראה לי שהוא הבין את הסרקזם. "לא, למה?" הוא שאל בקול מבולבל כמו מבע פניו. מייק היה בריון גדול ולא היצור המחודד ביותר שפגשתי, אם כי אני חושבת שיש לו לב טוב. החלפתי מבטים עם לארה. "כי אתה בוהה, דביל" זאת היתה לארה. בחיי שאני מתה על התגובות שלה. נראה שלשונו של מייק נאלמה דום לרגע, הוא האדים במה שתיארתי לעצמי שהיה כעס ועלבון, אבל לא מהסוג המסוכן. מייק ולארה הקניטו בלי סוף אחד את השני וזה קצת הזכיר לי את הילד שמושך בצמות של הילדה שהוא ממש מחבב – אלא שהילד הזה היה לארה. לא סיפרתי לה שאני חושדת ברגשותיה לטוראי. "אני מביט כי אתן מתלחששות כמו זוג רכלניות זקנות. למה שלא תשתפו את כל הכיתה?" אז הוא מצא את לשונו לבסוף והיא היתה קצת ארסית, אבל ידעתי שהרוח טובה. יכולתי להרגיש. "מה אכפת לך על מה אנחנו מתלחששות. זה עשוי להיות עניינים של נשים בלבד" היא הצהירה והוא נחר בבוז. "כאילו שענייני נשים נוגעים בך לארה" תשובתו גררה צחוק רועם מטעם החברים שלו. נשכתי את לשוני לא לחייך. הריבים שלהם יכלו להישמע מאוד פוגעניים אבל לא, זה לא היה באמת מתוך כוונה לפגוע. הם פשוט אהבו את זה. "אתם שניכם מתנהגים כמו ילדים קטנים, ברצינות" אמרתי לשניהם, בלי רוח של נזיפה בקולי כי זה היה יותר משעשע מאשר כל דבר אחר, ולמקום האפור הזה בהחלט לא הזיק קצת הומור ורוח חיים. "כן, כן, יופי. סיימת לאכול? בואי נרוץ למרחצאות לפני שכל שאר הבנות יגיעו" לארה תפסה את זרועי בדיוק כשסיימתי לאכול והנחתי את הכף. היא משכה אותי הרחק מהשולחן אל היציאה. "היי, מה הלחץ? ולא ידעתי שאכפת לך אם יש לנו קהל במקלחת" ציינתי ביובש אבל איפשרתי לה לגרור אותי. חלפנו על פני הסועדים בדרך החוצה. "אכפת לי שאי אפשר להשחיל פה מילה ארורה בלי שמישהו ינסה לצוטט" היא היסתה לעברי ושילבה את ידה בידיי באופן שהזכיר לי כל כך את אייבורי שלי. חלפנו על פני אותה חיילת, סמלת שזיהיתי כזו שפגשתי בכניסה למונגארד. היא הביטה בי, מבט עויין על פניה. לא הספקתי לעכל מה הבעיה שלה לעזאזל וכבר יצאנו משם. אחזתי בזרועה של לארה המשולבת בשלי והסתקרנתי לגמרי מההערה שלה, נותנת למבטים העויינים שקיבלתי לעבור מעליי, אבל לא העזתי לשאול דבר מכיוון שחלפנו על פני כמה סמלים. היא פנתה אל במסדרון הויטרינות שהואר באור העששיות אף על פי שבחוץ השקיעה עוד לא פינתה לחלוטין את מקומה לחשכה. יכולתי לראות בקצה את גרם המדרגות ואחריו את הדלת המובילה החוצה אל המרחצאות ואל כל המרחב הירוק האחורי. לא יצאנו אלא עלינו למעלה, לארה מובילה את הדרך. "לאן אנחנו הולכות?" שאלתי ושיחררתי את זרועי השלובה בשלה. לא נוח לטפס במדרגות בידיים שלובות. "להביא את המדים המתוקנים שלך כמובן. או שאת רוצה שוב לרוץ עירומה עד החדר?" היא נראתה משועשעת. "מצחיק מאוד" שכחתי מזה, היום בבוקר בהפסקה הראשונה לארה לקחה אותי למתפרה עם כמה זוגות של מדי א' ומדי ב' כדי שיתאימו אותם למידתי. לא הופתעתי שיש כאן מתפרה, זה נראה יותר מנחוץ עם כמות האנשים שחיה פה. "את חושבת שהמדים כבר מוכנים?" שאלתי והתקשיתי להאמין בכך. בבוקר כשהשארנו שם את המדים ולקחו ממני מידות, עמדו ערימות עצומות של מדים וטקסטיל אחר שדרשו טיפול. בעוניסיתי להתעלם מרגליי השורפות וכל גופי כואב מהאימונים האינטנסיבים. אם הייתי אנושית הייתי מתפרקת לגזרים וזה היה רק היום הראשון. לא ידעתי איך לארה עושה את זה, אבל האמת שהיא היתה מוצקה ובעלת מבנה חזק. ועדיין היו לה קשיים לסיים את הטירונות. עקבתי אחריה אל תוך הקומה הראשונה. "נצטרך ללכת ולגלות" היא אמרה ונכנסה למקום הריק. נכנסתי אחריה ומיד חלשנו על פני ערימות המדים המוכנים המקופלים ועל גביהם פתקים קטנים עם שמות. הופתעתי כמה מהר הם עובדים כאן, כי למרבה הפלא זוג מדי א' וב' היו מוכנים. זוג אחד מכל אחד, אבל יכולתי לחיות עם זה. "את יודעת, הפתעת אותי ממש היום" ציינה ידידתי. חיבקתי את המדים אליי והבטתי בה בבלבול. "לא ציפיתי שתוכלי לעמוד בשום דבר, ואם לומר את האמת, הפתעת גם את המפקד ריד ואת הכיתה, אבל אף אחד לא יודה בזה" היא אמרה ויצאה מהדלת כשאני בעקבותיה, עושות את דרכינו למרחצאות. "ציפיתם שאשבר לחתיכות, אה?" שאלתי בידענות. אני בעצמי בהלם ששרדתי את היום הזה. "אני לא יודעת, אני מניחה שבאיזשהו מקום..כן. תראי, זה לא שאני מזלזלת בך, זה לא בא מהמקום הזה, אבל את ...עדינה למראה."
"שברירית למראה, את מתכוונת"
"כן, בדיוק. בלי להעליב"
"לא נעלבתי. אמרתי לך שאני לא חלשה, וחוץ מזה יש לי הרבה מוטיבציה."
"אני יודעת. רואים עליך. זה היה דיי מרשים היום, זה הכל."
חייכתי חיוך גדול. אני לא זוכרת מתי מישהו החמיא לי על משהו. זה גרם לי מיד להרגיש הרבה יותר טוב, על אף השרירים הבוערים שלי. "תודה. כואב לי כל הגוף" הודיתי בעייפות מהולה בגאווה. מה שלא הודיתי בו בפניה זה שאני מורעבת, או יותר נכון – גוועת בצמא. ולא היה לי פתרון לזה. טוב...היה לי פתרון אחד בלבד כרגע, והוא היה רע. אני מתכוונת, ממש ממש רע. יכולתי לקחת דם מחברתי היחידה כאן ואחר כך להשכיח ממנה. לפחות החשבתי אותה לחברה. אבל לא. זה יהיה לא מוסרי בכל כך הרבה דרכים... אני אובדת עצות. לא אוכל לעשות לה את זה, אבל מצד שני מה כן אוכל לעשות?
"אל תתלונני..... מחר יום תורנויות." היא סיפרה לי. לא שאלתי אותה מה זה אומר. ידעתי מה זה אומר – לנקות. לא היה לי אכפת, למען האמת. זה נשמע כמו חופשה לעומת היום הזה. אני מוכנה ליום תורנויות.
