עמדתי בשער של התיכון היחיד שמציע מיקו אלוש, מקשיב למוזיקה המחשמלת של NEFFEX באוזניות החדשות שלי ומביט קדימה בעודי מזמזם איתם את המקצבים.
בניגוד לשאר שערי מוסדות הלימוד שהכרתי אשר הורכבו מפסי מתכת ישרים ובכך הקשו על בריחה מבית הספר, השער הזה הורכב מפסי מתכת שחורים שהסתלסלו אחד על השני בהידור, מעניקים אחיזה נוחה לידיים ולרגליים לכל מי שאי פעם ינסה לעקוף את השער.
נייס. אהבתי. שער הממלא את חובתו נאמנה.
'רק היום הראשון וליאור בנאי כבר חושב על להבריז...' אני מעיר לעצמי לא מופתע בכלל, לשבת דבוק לכיסא פלסטיק ולשתות בצמא את דברי המורה אף פעם לא היו כוס התה שלי, בבית ספר הקודם שלי לכולם היה ידוע: למורים, לתלמידים וגם להוד רוממותה המנהלת שאת ליאור בנאי אפשר למצוא בין כותלי התיכון רק אם התקיימו שיעורי מוזיקה באותו יום.
אני מתופף באצבעי על גב האייפון שאני מחזיק בידי בעצבנות,
טאק, טאק טאק. טאק, טאק טאק, טאק טאק.
הייתי בטוח שאני אכבוש את העולם עם הקול שלי, טאק, שיהיו לי נסיעות משל עצמי, סוכן שידאג להכל, טאק טאק, טאק טאק, שאני אחליט מתי אני מרים טלפון לאמא ומעדכן אותה בחיי במה מסעירים, טאק, טאק טאק, טאק, טאק טאק, שאני אהיה זה שיטרוק לו בפרצוף את הדלת לאחר שרק בעקבות הפרסום שיקיף אותי מכל כיוון נזכר שיש לו בן...
השקפתי מעבר לשער המקושט בפנים חסרות הבעה, ממשיך את המקצב שהמצאתי בהיסח הדעת, חבורות של בני נוער עשו את דרכם על הכיתה בקולניות, מישהו חטף מנערה אחת את ילקותה ורץ איתו גורם לה לרדוף אחריו בצווחות צחוק. אני מעניק להם מבט קצר, מפנה את הדרך לעוד שניים שעמדתי בדרכם, מרובה הקלה על שלא הקדישו לי תשומת לב שהייתה מגלה להם את זהותי בין רגע.
אני ממשיך לבחון את המקום בפרצוף לא מרוצה.
תיכון וייס נראה כמו בית הספר היסודי שלי, לבן ומעט מתקלף עם מלא ציורים צבעוניים של פו הדוב, ילדים שקוראים ספרים ואפילו דרגון בול אחד.
"אני הורג את חיים, זה לא תיכון פה, הגעתי לבית משוגעים..." אני ממלמל לעצמי בשקט, מעביר יד בבלורית שיערי השחורה, ממשיך להשקיף.
מגרש אספלט אפור שמשני צידיו ניצבים שערים וסלים בהתאמה למשחקי כדורגל וכדורסל צפה בי מהצד הימני של שטח התיכון, מושך את עיניי אליו וממריץ לי את הדם, שנים שלא שיחקתי כדורגל, משהו בי רצה להשיג כדור ולהתחיל לבעוט בו לכיוון השער במגרש הריק.
העור שעל הצד השמאלי של פני עיקצץ, הפניתי את ראשי הצידה, נערה שחורת שיער אשר לובשת חולצת תלבושת סגלגלה נועצת בי מבט אטום מעבר לנייד שלה.
ברגע שאני מחזיר לה מבט היא ממהרת לשוב להקליד בפלאפון שלה, בטח הודעה מרגשת בווצאפ בנוסח, "ליאור בנאי לומד איתנו השנה בואווו"
YOU ARE READING
להקה וקליע
Romanceסיפור על להקה בתחילת דרכה, ועל כל החרטא בארטא שכרוכה בתפקיד של להיות הלהקה הטירונית החדשה שמנסה לפרוץ לעולם הגדול. בעולם מלא בצבע שמכסה את השחור הלהקה שלנו מנסה להגיע לכמה שיותר הישגים ולהישאר כמה שיותר עצמם. הם ייאלצו להתמודד עם יריבים בלתי אנושים...
