רגליי עושות את דרכן על המדרכה שכמעט איבדה לגמרי את הצבע שלה בצעדים גדולים, מהירים והחלטיים, 'הם פשוט לא בסדר בראש המדרובים האלה...הם אשכרה חטפו בשביל לגייס? איפה הטכניקה הזו עובדת בדיוק?' החום של השמש לא מיטיב עם העצבים שלי ורק מגביר בי את הרצון לנסות להפוך בבעיטה את הפח הקרוב, אבל אני כבר מזמן הפסקתי להפוך פחים.
אני נעצר מתחת לענפים מעולעלים של עץ רחב שניצב באמצע הדרך, מספק לי מעט צל מבורך, אני נותן לנשימה עמוקה לעשות את דרכה מפי לפני שאני משעין את ראשי על הגזע המחוספס ונאנח.
לא התחרטתי בכלל על כך שבאתי לפה, לעבור ל'מיקו אלוש' הייתה האפשרות המתקבלת על הדעת היחידה שהצלחתי למצוא, אבל בכל זאת...
עיניי נודדות שוב על הבניינים המוכתמים ושערי הכניסה המתקלפים,
בכל זאת...זו אפשרות מעפנה.
"שיט." אני מתנתק מהעץ ומביט לכל הכיוונים כמו מטורף שאיבד עגל.
אף אחד כנראה לא מצא סיבה לצאת היום בחום הזה בימים האחרונים של החופש הגדול, הרחוב היה ריק.
לצאת ממחסן לא מוכר למקום לא מוכר לא היה רעיון כזה מוצלח.
קיללתי בשקט והתחלתי ללכת, מנסה לשווא לשחזר את הדרך שהובילו אותי בה כששמו לי שקית על הראש, מה כבר ביקשתי? לקנות אוזניות? פעם הבאה אני שולח את חיים לקנות.
"גררר אני אהרוג אותם..." ידיי נקמצות לאגרופים בעודי חוזר בפעם המיליון בדרך עליה הימרתי ומנסה להמר על אחרת, הזיעה ניגרה מפני בכמויות על צווארי, הייתי מותש לגמרי.
"רשמית." אני נעצר, מניח את ידיי על מותניי ומתנשם בכבדות, "אני הורג אותם וזהו."
'אבל אולי כדאי שאבקש מהם הוראות דרך לפני...' אני מביט שוב סביבי מנסה לאבחן את מקום הימצאי, 'שלא לדבר על למצוא אותם.'
כן... המחסן ככל הנראה הצמיח רגליים וברח כי לא הצלחתי לאתר שנית את חזותו ה'מרשימה' בכיעורה המתקלף, או שחיברו לו מלא בלונים והוא עף לשמיים למפלי גן העדן בוונצואלה.
אם השמש לא המיסה את אותם בלונים לפני.
אני מרים מבט אל השמיים הבהירים באורה של השמש האכזרית שהתחלתי לפתח אליה טינה אישית, "בוא, תהפוך את זה ליום יותר גרוע..." אני ממלמל בזעם עצור ושולף את האייפון שלי,
אצבעי מהססת על הלוח חיוג ונעצרת במספר הרביעי, 'ומה אני אגיד לו? שהלכתי לאיבוד? מה אני שמעון?' אני מכבה את האייפון, מצקצק בלשוני ומחליק אותו בחזרה לכיסי, 'לא, כי סיפור החטיפה יותר טוב...'
לא רק דעתו של חיים היא זו שמנעה ממני להתקשר, המחשבה על כך שחיים יחלץ אותי מהצרה הזו לא מצאה חן בעיניי, כפי שאמרתי לכם בהתחלה חיים תרם לחיי בדיוק כלום והעדפתי שכך המצב יישאר, אני לא רוצה להיות חייב לו. בכלל.
VOUS LISEZ
להקה וקליע
Roman d'amourסיפור על להקה בתחילת דרכה, ועל כל החרטא בארטא שכרוכה בתפקיד של להיות הלהקה הטירונית החדשה שמנסה לפרוץ לעולם הגדול. בעולם מלא בצבע שמכסה את השחור הלהקה שלנו מנסה להגיע לכמה שיותר הישגים ולהישאר כמה שיותר עצמם. הם ייאלצו להתמודד עם יריבים בלתי אנושים...
