"מה זה? מה קורה כאן?" שאלה קרוליין בבילבול, הביטה סביבה ואז עיניה המעורפלות נחו על האישה הזועפת והן התרחבו באימה.
"זו - זו נימפה!" קראה בחרדה והרימה את אצבעה הרועדת לעברה. "רוצו!!! היא מכשפה!"
הבנות לא חיכו רגע נוסף, ופתחו בריצה לצד השמאלי של הנימפה הכועסת היושבת במרכז האגם הלוהט והמבעבע, שהחל משפריץ לעברן זרנוקי מים חזקים.
הרמיאון פלטה ייללת כאב ונעצרה לרגע כאשר זרנוק מים רותח ניתז על רגלה, אך אליסון משכה בזרועה וגררה אותה הלאה. "אל תעצרי אפילו לרגע!" קריאותיה נשמעו אך בקושי מבעד לביעבוע הרועש של האגם.
הבנות המשיכו לרוץ מבלי לעצור לנשום או להתבונן לאחור, עד אשר לא יכלו לרוץ יותר וכבר אחזו בצד גופן הדואב; הן נעצרו והתיישבו על ריצפת המערה נאנקות ומתנשמות בכבדות, הרמיאון אוחזת ברגלה ואומדת את מידת הנזק. מזל. רק כוויה. יצאתי בזול.
"זה - היה - ק-קרוב," מילותיה של כרמן זרמו מפיה בגמגום בעודה מתאמצת לשאוף אוויר לריאותיה.
"ה - הנימפה הזו," פתחה הרמיאון, קולה היגע שב אליהן מקירות המערה. "שמעתי עליה גם. היא לא מהפנטת אנשים, מפתה אותם להגיע עד אליה וכך הם טובעים באגם או במקור המים בו היא נמצאת?"
קרוליין הינהנה, מצחה הנוטף זיעה מתקמט במחשבה. "לא רק. לפי מה שאני שמעתי, לאחר שהאדם אותו היא גררה מת, היא לוקחת את נשמתו. כך היא מתחזקת."
כל אחת מהבנות הירהרה בחלחלה בגורל שעלול היה להיות שלהן, ולאחר דקות ספורות נרדמו אחת-אחת על ריצפת המערה הקפואה.
***
הרמיאון פקחה את עיניה בפתאומיות, ומיד עיוותה את פניה ונשנקה בכאב כאשר חשה איך כל איבר בגופה - ובמיוחד רגלה הימנית - דואב ופועם.
היא התבוננה סביבה מטושטשת; זכרונות הלילה הקודם שוטפים את מוחה.
היא העבירה בהיסח הדעת את אחת מכפות ידיה על פניה, וחשה תחת אצבעותיה כמה חתכים מגלידים על לחייה המלאות בשכבות לכלוך.
כשהעבירה את ידיה על רגלה הימנית, הרגישה את הכוויה - זכרון צורב מהנימפה איתה נפגשו לילה קודם - שהחלה גם היא להגליד.
בגדיה היו קרועים במקומות מסוימים, מרוטים בקצוות והיא מצאה עצמה חולמת בערגה על מקלחת חמה ובגדים נקיים - לא בפעם הראשונה מאז תחילת מסען המתיש.
כשהתבוננה על חברותיה הישנות, הבחינה שגם הן במצב זהה לשלה; אם לא גרוע יותר, וקיוותה יותר מתמיד שימצאו מקום בטוח, עם קורת גג להתגורר בו. כאשר ידה נגעה במקרה בשיערה, צמרמורת של גועל חלפה בגופה כאשר חשה את נוקשותו ואת כל הקשרים שנוצרו בו.
מיד לאחר שכולן קמו משנתן, התאוששו ואכלו מעט ארוחת בוקר מהצידה המועטת שנותרה להן, מיהרו לצאת מהמערה שאף ביום נראתה מאיימת.
כאשר שבו ליער השטוף באור השמש של הבוקר, עצמה אליסון את עיניה בהקלה ושאפה את האוויר הצלול והמעורב בריח צמחים ועצים רעננים לקרבה. הן המשיכו לצעוד לכיוון היציאה מהיער; שירת הבוקר של הציפורים מלווה אותן בדרכן, נותנת להן פסק זמן קצר מדי מהבעיות הממתינות להן בעתיד.
הימים חלפו ועברו, והבנות המותשות, החלשות, המלוכלכות והרעבות עדיין לא מצאו שום מקום מיושב בו יוכלו להשתקע. והגרוע מכל; החורף הגיע.
באחד הימים, לרוע מזלן של הבנות - הגשם הראשון החל לרדת.
"מהר!" הבנות הקפואות מקור סוככו על ראשיהן בידיהן, רצות כמעט בעיוורון לעבר מקום מחסה להסתתר בו.
עד שמצאו אחד כזה, הספיקו להירטב עד לשד עצמותיהן.
הרמיאון החלה להשתעל, רעדה מעט ועטפה את עצמה בזרועותיה. "ק-קר לי," סיננה ברעד מבעד לשפתיה הקפוצות.
שאר הבנות החליפו ביניהן מבטים דאוגים.
חמישתן ידעו היטב - אם לא ימצאו מקום חמים לשהות בו בימים הקרובים, הן פשוט יקפאו למוות או שיחלו וימותו לפני כן; הסבירות לכך הייתה גבוהה יותר, שהרי שום אנטיביוטיקה או משככי כאבים לא היו ברשותן.
ואז, יום אחד, כאשר הייאוש כבר פשט בהן לחלוטין והן היו בטוחות שרע יותר בזמן הקרוב לא יכול להיות - נגמר להן הציוד.
"אין יותר אוכל," הודיעה כרמן בקול חלול ובפנים חתומות כאשר בדקה את התיקים שהביאו עימן על מנת לחפש בהן משהו לאכול, וגילתה שהם ריקים ממזון.
אליסון הביטה בה כלא מאמינה, משתדלת מאוד לא להיכנס לפאניקה ביודעה ששאר הבנות מתבוננות בה בכדי לדעת איך להגיב. אם היא תיכנס ללחץ - כולן יילחצו והיא לא הייתה מעוניינת בכך.
היא חשה בפעם הראשונה מאז שיצאו למסע הקשה והמאולץ הזה מחוץ לכפר שלהן; נתונות לחסדי הטבע, שהיא חסרת אונים לחלוטין. בנוסף לכך, לקרוליין נשארו כדורים בודדים באקדח שלה וכלי הנשק היחיד שלהן מלבדו היה סכין המטבח של כרמן.
אליסון ידעה, שכאשר תחל תקופת השלגים (אם בכלל ישרדו עד אז), רוב הסיכויים הם שלא ימצאו גם פירות וירקות ואז ירעבו למוות. רעד של אימה עבר בגופה כאשר חשבה על כך.
הימים הבאים היו הקשים ביותר שהבנות ידעו מעולם. הן המשיכו לצעוד בייאוש גובר והולך; רואות כבר את המוות לנגד עיניהן. הן לא צעדו באמת לשם מטרה מסוימת, אלא בעיקר בכדי לא לעמוד במקום אחד. ראשן היה ריק ממחשבות והן בקושי החליפו ביניהן מילה.
ואז יום אחד - הגיעה הישועה שלהן.
במרחק כמה עשרות קילומטרים מהן, ניצבה טירה שנראתה ענקית אף מרחוק ובעלת צריחים גבוהים. לבנות נלקחו כמה שניות על מנת לעכל את מה שנגלה לפניהן, ובאותן שניות היו בטוחות שהן הוזות מרעב וחולשה אבל אז:
"תראו! שם!" צווחה אליסון בהתרגשות והצביעה לעבר הטירה.
באותו רגע היא חשה איך כוחות מחודשים זורמים בגופה למרות שבקושי נכנס אוכל לפיה בימים האחרונים ועל אף שהייתה תשושה גם מחוסר שינה.
"כן!" קראה הרמיאון בשמחה וראשה התמלא בפנטזיות על מיטה חמה, מקלחת נעימה ואוכל; לא פירות חצי רקובים שקטפו מהעצים שנקרו בדרכן, אלא ארוחה אמיתית - ארוחה חמה, דבר שלא אכלו זה חודשים רבים.
YOU ARE READING
Hell is here/הגיהנום זה כאן
Teen Fictionאליסון, כרמן, הרמיאון וקרוליין בנות ה-17 וג'וליאן, אחותה של קרוליין בת ה-15 מצליחות בעור שיניהן לברוח מתוך הכפר ההרוס שלהן לעבר עתיד חשוך, מפחיד, אפל ולא ידוע... בדרך הן נתקלות בדברים איומים ומצליחות רק בקושי להישאר בחיים. ואז, כאשר הן חושבות שלא יכ...
