Hell is here/הגיהנום זה כאן

פרק 6

אליסון, ששכבה ליד כרמן, לחשה לעברה:" אני פוחדת. אני לא ממש יודעת לאן נלך מחר ואיפה נהיה. הפחד הכי גדול שלי הוא שהשדים ימצאו אותנו ואת ההורים שלנו במסע ההשמדה שלהם."

כרמן הינהנה בקדרות. "אני מקווה שיהיה בסדר. נהיה חייבות לחשוב מחר על תוכנית," היא הנמיכה עוד יותר את קולה והעיפה מבט לעבר חברותיהן הישנות;"ושהרמיאון לא תתחיל שוב ליילל לנו שנהרס לה השיער או אני לא יודעת מה," הוסיפה כרמן בבוז לא מוסתר וגילגלה את עיניה.

"כרמן, דוקא בגלל המצב שבו אנו נמצאות את צריכה לנסות לפחות לחבב-" כרמן ניענעה בראשה בחוסר אמון -"ולכבד את הרמיאון קצת יותר", נזפה בה אליסון בחומרה. "כולנו באותה צרה. הדבר שהכי אסור לנו עתה לעשות הוא לריב, הרי לזה בדיוק השדים גורמים תמיד וזו הסיבה העיקרית שבגללה הם מתחזקים - מהשינאה והרוע שלנו."

תווי פניה החדים של כרמן התרככו מעט, ועיניה הביעו הבנה. "בסדר, את צודקת," הסכימה ופיהקה. "לילה טוב. ושיהיה לנו בהצלחה מחר, אנחנו זקוקות לזה." "לילה טוב," השיבה אליסון בעייפות ועצמה את עיניה.

***

קרוליין פקחה את עיניה התכולות כשמים בפתאומיות לאחר לילה מלא בסיוטים על שדים שחוטפים את אחותה או את הוריה, והתיישבה מוטרדת ומותשת נפשית בעודה מסדרת את נשימתה הקטועה. היא צימצמה את עיניה למול השמש החזקה של הבוקר, והביטה בהיסח הדעת בכמה ציפורים מצייצות שעמדו על העץ ממולה. 

היא הפנתה את מבטה אל ג'וליאן, הישנה עדיין לצידה וצל של חיוך עלה לשפתיה. היא חשה גל אהבה פתאומי גואה בחזה וצורך עז עד כאב להגן על אחותה מכל משמר גרם לחושיה להתחדד ולדמה לרתוח בעורקיה. אם רק מישהו יפגע בה, ידיה נקמצו לאגרופים מבלי משים בזמן שמשפט זה חלף במוחה.

לאחר מספר דקות, או שכך רק היה נדמה לה, החליטה קרוליין שמוטב שימשיכו בדרך כמה שיותר מוקדם ופנתה להעיר את אחותה ושאר חברותיה הנמות.

לאחר שכולן התעוררו, אכלו מעט מהציוד שאותו הבריחו בתוך תיקם יחד עם שאר הדברים הנחוצים להן לדרך, הן המשיכו בדרכן. "אוקיי, התוכנית היא כזו," פתחה אליסון בנמרצות, בעודן צועדות במהירות בין העצים. נטל מנהיגות הקבוצה שלהן 'נפל' עליה. זה תמיד היה כך, אליסון הייתה פשוט מנהיגה מלידה. "מכיוון שמעולם לא הייתי רחוקה כל כך מהכפר שלנו מלבד הכפרים השכנים, ובגלל שאני בטוחה כמעט לגמרי שהשדים יהרסו גם את שאר הכפרים אם לא עשו זאת כבר, אני מציעה שנלך רחוק הרבה יותר מהכפרים סביבנו, שננסה ללכת לאיזור עירוני. נכון, אני יודעת שזה רחוק מפה מי יודע כמה, אבל זהו אולי הסיכוי היחידי שלנו. אני מניחה שלשם השדים לא ינסו להגיע. מלבד זאת, אולי שם נצליח למצוא מקום חדש לגור בו -"

"אבל מה עם המשפחות שלנו?" קטעה אותה הרמיאון במבט לחוץ ובקול גבוה מהרגיל, ולאליסון נדמה היה שהיא רואה מזוית עינה את כרמן מגלגלת את עיניה לשמים. "אל תדאגי, לא שכחתי מהם. בדרכנו אל איזור מיושב חדש כלשהו נחפש אותם. בכל מקרה, אני לא בטוחה כלל שנצטרך להגיע עד לאיזור עירוני. מי יודע, אולי כבר בדרך לשם ניתקל באיזור מיושב כלשהו - לאוו דוקא עיר," סיימה אליסון ונראתה מעט רגועה יותר לאחר שנוכחה לדעת שיש להן כיוון כלשהו.

בינה לבין עצמה היא הודתה שהיא מעדיפה את סוף דבריה. היא קצת פחדה מאיזור עירוני. לא היה לה שמץ של מושג איך להתמצא שם, ואיזו תרבות יש שם לאנשים. את כל חייה מאז שנולדה בילתה בכפר.

קרוב לשעות הצהריים, כשהשמש הייתה במרכז השמים וסינוורה את עיניהן בינות לעלים, הגיעו הבנות לקצה יער האמזונס. מולן השתרע שטח עצום שהן לא הצליחו לראות את סופו ושמלבד שיחים, עשבים ונחלים קטנים לא היה בו דבר.

אליסון לקחה נשימה עמוקה. "שנמשיך?" זה היה הצעד הגורלי שלהן. לאחר שיעזבו את היער, יתרחקו סופית מכפרן האהוב; מהבית שבו גדלו כל חייהן. ואז לא תהיה דרך חזרה. 

שאר הבנות לא ענו אלא רק בהו בה בדממה. אליסון זקפה את גווה באומץ, והמשיכה ללכת כאשר הבנות משרכות רגליהן בעקבותיה. היא קיוותה בכל מאודה שלפחות העתיד יאיר להן פנים יותר ממה שקרה עד עכשיו.

***

"שרלוט! אנתוני! בואו מהר!" קרא לארי ורץ בכל כוחותיו בתוך איזור בלתי מיושב כלשהו כשמשפחתו המפוחדת בעקבותיו. הוא רצה להתרחק ככל האפשר מהכפר, שהיה עד לא מזמן שייך להם.

אנתוני בן ה-11 נעצר לרגע, מתנשם ומתנשף. "טוני, בוא! אנחנו חייבים להמשיך!" זירזה אותו שרלוט בדאגה, והציצה ללא הרף אחורנית על עקבותיה. היא תפסה בידו של בנה והם המשיכו לרוץ. "לאן נלך לארי?" שאלה שרלוט את בעלה וניסתה להדביק את קצב ריצתו.

אולי נלך לכפר מידְלָה, הוא די קרוב לכאן," ענה לארי, מתנשם. "אתה לא חושב שאולי השדים הספיקו כבר להרוס אותו? אם תשאל אותי, אני חושבת שהם כבר הרסו את כל הכפרים שמסביב לכפר שלנו," ענתה שרלוט בכובד ראש ובטון נמוך, משתדלת שטוני לא ישמע. לארי הירהר מעט בדבריה. "את צודקת," ענה לבסוף. "לא חשבתי על כך. אני מציע שננסה ללכת לעיר שהכי קרובה לכאן, או לאיזור מיושב אחר - לפחות בינתיים. אני לא חושב שהשדים יגיעו גם לשם." 

שרלוט פיקפקה בדבריו, אך מכיוון שלא הייתה לה הצעה אחרת היא הסכימה. "האנשים מהעיר לא יפגעו בנו?" שאל לפתע טוני בחשש. הסתבר שהוא כן שמע חלק מהשיחה...

"למה שיפגעו בנו?" תהתה שרלוט. "ילדים בכפר אמרו לי שאנשי עיר שונאים אנשי כפר, כמונו," השיב טוני בידענות. שרלוט החליפה מבטים מהירים עם לארי, שהתאפק לא לחייך וענתה:"אלו שטויות, טוני. מי שסיפר לך את זה רצה רק להרשים אותך." "אני מתגעגע לכפר, אמא!" ייבב טוני. "נוכל מתישהו לחזור אליו?"

"אני מקווה שכן," ענתה שרלוט ברוך וליטפה את שיערו הכהה. "אחרי השהשדים יילכו נוכל לשקם אותו." כמובן שהיא לא באמת האמינה בכך. "אני מקווה מאוד שהרמיאון בסדר," אמר לארי בשקט כך שרק אשתו תשמע אותו, והדחיק ממוחו את המחשבה שאולי היא אינה בין החיים.

"היא בוודאי בסדר," ענתה שרלוט בביטחון ובנחרצות. "היא חייבת להיות."