"בואי, נלך מכאן," לחשה קרוליין, ומשכה בידה של הרמיאון לעבר שביל צר מאוד שנמצא ממש בשולי הכפר. שתי הבנות התגנבו בשקט ככל שיכלו, מכופפות ומיהרו לעבר מקור הצעקות, בעודן מקפידות להישאר בפאתי הכפר. ככל שהתקרבו ללב הכפר ממקומן המוסתר, הן הצליחו לראות עד כמה המצב שם חמור.
הרמיאון החניקה צווחת בהלה כאשר ראתה במו עיניה איך מכת ברק מאחד השדים מלמעלה פגעה במדויק באחד מתשובי הכפר שהחל מיד לעלות בלהבות ותוך כמה שניות נותר ממנו רק פחם. "איך נמצא אותם?" שאלה קרוליין בייאוש, בעודה תרה בעיניה אחר אדם מוכר. "הנה מייק!" הצביעה לפתע הרמיאון לעבר אחד הנערים הרצים.
"אוי לא!" לחשה קרוליין בזעזוע כאשר ראתה איך מייק מכה ילד קטן שרץ לפניו בראשו, וממשיך לרוץ כאילו לא קרה דבר. "הכוח האפל של השדים גבר עליו," אמרה הרמיאון בעצב. "תמיד ידעתי שהוא אינו חזק באופיו." "בואי נעשה סיבוב דרך הבתים בצד המערבי של הכפר," אמרה קרוליין, וכבר פנתה לצדו האחר של הכפר.
בעודן רצות לעבר צידו המערבי של כפרן, מוסתרות מאחורי הבתים בשוליים, הן הצליחו לראות כמה מהגברים של הכפר נלחמים בסכינים וברובי ציד באנשי זאב, באלפים, וביצורי כלאיים - חצאי אלפים וכדומה, מינים חדשים שהשדים יצרו שמשתפים עימם פעולה.
הבנות התקרבו עד כמה שיכלו מבלי שהשדים או נושאי כליהם יבחינו בהן, אך לא הצליחו למצוא את משפחותיהן. "אולי הם הצליחו לקבל קצת מכוחם של השדים ועפו," ניסתה קרוליין להתלוצץ בניגוד מוחלט לחרדתה המתגברת. "אוייי! תראי!" לחשה לפתע הרמיאון באימה, וקרוליין הביטה במהירות למעלה - הכיוון שאליו הרמיאון הצביעה.
ליבה צנח. דרקונים ענקיים יורקי אש החלו מתקרבים בתעופה לעבר הכפר, והאנשים שעוד שרדו את המתקפות הקודמות, מיהרו להסתלק מדרכם. "המצב הולך ומחמיר!" ייללה הרמיאון בייאוש. "מה נעשה?" קרוליין חשבה מהר. אם הן לא יסתלקו משם בקרוב, סיכוייהן לשרוד קלושים. אבל הן לא מסוגלות לנטוש את משפחותיהן. אם הן עדיין בחיים... ''לא!' סילקה קרוליין את המחשבה הזו מיד. 'אסור לחשוב ככה!'
סילון אש שנחת על הבית הסמוך אליהן העיר אותה ממחשבותיה והקפיץ אותה במקומה בבהלה. "רוצי!" היא והרמיאון מיהרו להתרחק מטווח האש, וחשבו מה לעזאזל הן עושות עכשיו. "אני לא מסוגלת יותר! אני נכנסת! לא איכפת לי כבר למות... אינני יכולה לחיות בלי משפחתי!" זעקה הרמיאון בטירוף מוחלט, עיניה היפות כמעט יצאו מחוריהן ושיערה השטני החלק נדבק למצחה הרטוב מזיעה. היא החלה לחזור לכיוון שממנו באו כרגע, ולהתגנב כמעט בזחילה לעבר הכפר.
"לא! רוב הסיכויים שהם כבר אינם בחיים!" אמרה לה קרוליין בכאב, דמעות חמות עלו בעיניה והיא תפסה בזרועה של הרמיאון בחוזקה. "אלא אם כן, הם כבר הצליחו להתחמק מהכפר ואולי ניתקל בהם כשנברח מפה," ניסתה לעודד את הרמיאון ובו בזמן להפיח תקווה גם בה עצמה. הרמיאון נעצרה, ונעצה בה עיניים אדומות ובולטות. "את חושבת? יכול להיות שהם כבר מזמן ברחו מכאן?"
סילון אש נוסף פגע באדמה במרחק לא רב מהן, ופיצוץ חזק נוסף נשמע כמעט מיד אחריו. "כן. ייתכן מאוד. כמו שאנחנו נמלטנו," הינהנה קרוליין בעידוד וכבר מזמן לא ידעה אם היא מעודדת את עצמה או את הרמיאון. בכל מקרה, היא התעודדה ממילות הנחמה שלה עצמה ותלתה בהן את תקוותה.
הרמיאון נרגעה מעט, והן החלו לחזור באיטיות ובדממה לעבר המקום שבו השאירו את אליסון, ג'וליאן וכרמן. אך שתיהן נעצרו לרגע למשמע צרחה ממקום כלשהו ממולן. הצרחה נשמעה שוב, חזק יותר, וקרוליין החווירה כסיד. "זו לא ג'ולי?" ללא מילה נוספת, היא החלה לטוס במהירות לעבר המקום שבו אחותה וחברותיהן נמצאות, הרמיאון ממהרת להדביק את קצב ריצתה.
"מדוע היא צועקת?" רטנה הרמיאון תוך כדי ריצה. "היא תסגיר את מיקומן!" "כי אולי הוא כבר הוסגר?!" ענתה לה קרוליין ברוגז. "חשבת על זה?" הרמיאון התכוונה לטעון שכך היא רק תוסיף להם גיבוי - למי שזה לא יהיה - אך בחרה לשתוק. כאשר היו מרחק כמה מטרים ממקום המסתור הזמני של אליסון, ג'וליאן וכרמן, שלפה קרוליין מכיסה את האקדח שג'וליאן נתנה לה.
"עזוב אותי!" הן שמעו את ג'וליאן צורחת, ורעשי בעיטות ומכות הגיעו לאוזניהן.
=============================================================
**xxXbinaTheQueenXxx - מקווה מאוד לראות את חוות דעתכם על הפרק בתגובות! זה מאוד חשוב לי, תודה:)**
YOU ARE READING
Hell is here/הגיהנום זה כאן
Teen Fictionאליסון, כרמן, הרמיאון וקרוליין בנות ה-17 וג'וליאן, אחותה של קרוליין בת ה-15 מצליחות בעור שיניהן לברוח מתוך הכפר ההרוס שלהן לעבר עתיד חשוך, מפחיד, אפל ולא ידוע... בדרך הן נתקלות בדברים איומים ומצליחות רק בקושי להישאר בחיים. ואז, כאשר הן חושבות שלא יכ...
