Crushed

11.5 | מרוסק

אני לא מצליח לנשום, כמעט בכלל. אני רץ ורץ ורץ ולא מצליח לנשום. אבל אסור לי לעצור לרוץ, כי אז זה אומר שאולי אתחיל לבכות ואני לא רוצה לבכות. אז אני רץ. הכל מסביבי מטושטש, אולי זה קשור לדמעות שמטששטות את עיניי. אבל אני לא מרגיש, או לפחות לא מרשה לעצמי. אבל האמת שאני לא מצליח לא להרגיש, כי למען האמת אני מרגיש מרוסק. אני מרגיש כאילו מישהו חנק אותי למשך כמה שניות ואז הפיל אותי על הרצפה, בעט לי בצלעות ואז לקח סכין ופשוט תקע לי ישר בלב, כי למען האמת - זואי די עשתה את זה. וזה כל כך כואב.

אני מתחיל להשתעל ונעצר בהדרגה כי אני מרגיש שאם אמשיך אני פשוט אתעלף, אולי זה רעיון טוב שאתעלף כי זה אומר שלא ארגיש, ועכשיו אני מרגיש יותר מדי. אני מרגיש כאילו יש בי פצצה שמחכה להתפוצץ. אני רוכן לכיוון המדרכה ומתנשם בכבדות ומשתעל לסירוגין, מסתכל על המדרכה ובולע את רוקי. אני מרים את ראשי באיטיות, למרות השעה היחסית מאוחרת יש מכוניות רבות שעוברות מולי, אני תוהה אם אחת מהן של אבא שלי כי אני יודע שהוא אמור להגיע היום מאוחר וכרגע קצת אחרי אחת עשרה בלילה. אני בוהה בנקודה לא ברורה מולי ואז שוב מרגיש כאב חד בלב, אני לא יודע אפילו איך להתייחס לכאב המשתק הזה, אבל אני מרגיש שכל כך כואב לי שאני בקושי מצליח לתפוש את זה.

אז אני ממשיך לרוץ, אני מסתכל קדימה אבל לא רואה כלום. אני יכול בטעות להתנגש בבן אדם או ליפול מבנייה לא נכונה של המדרכה אבל אני לא חושב שאכפת לי עכשיו.

אני פשוט לא מבין, למה שהיא תעשה את זה? כן, היא השתנתה והכל; אבל יש הבדל בין לעשות מחליק לשיער שלה, להדביק ציפורניים מזויפות ולצייר גבות בלי שום סיבה לבין להודות שהיא לא אוהבת אותי, וכנראה לא אהבה אותי כבר תקופה ממש ארוכה, ושהיא בגדה בי עם שון - מול כל כך הרבה אנשים, במיוחד כשבית הספר שלנו עובד על שמועות ואני די בטוח שהשמועה הזאת תתפרסם מהר מאוד.

אני ממשיך לרוץ, הרגליים שלי כואבות בטירוף, אבל צידי המותנים שלי אפילו יותר. אבל לא חם לי, ואני יודע שאם אעצור יהיה לי רותח ואז אני אסבול אפילו יותר. למען האמת, אני לא בטוח ממש לאן אני הולך כי לא הלכתי לבית של שון פעם אחת ברגל מאז שהתחלנו להית בקשר, אז אני מקווה שאני מכיר את הדרך הבית בלי משהו שיכוון אותי.

אני חושב שעדיין לא עיכלתי, אני מרגיש כאילו אני בהזיה מסוימת כרגע ואני הולך לקום עוד מעט ולקלוט שהכל היה מין חלום מוזר, ואז אני אלך לזואי ואדבר איתה והכל יסתדר. אבל שום דבר לא יכול להסתדר, אי אפשר לסדר או לתקן כבר שום דבר ביני לבין זואי כי היא גרמה לזה להיות בלתי מתוקן. אני לא יודע אם אפשר לתקן משהו בין אנשים שאחד מהם לא רוצה שזה יהיה קיים בכלל.

היא אהבה אותי פעם, לא? היא באמת אהבה אותי. כשרק התחלנו לדבר ראיתי את הדרך שהיא הסתכלה עליי, היה אכפת לה. ידעתי שהיא מסתכלת עליי באותה דרך שאני מסתכל עליה, ידעתי שהיא מרגישה לפחות חלק ממה שאני מרגיש אליה. אז מה לעזאזל השתנה?