Crushed

7 | אשלי

כשאני מסתכל על אשלי כל מה שאני רואה זה זיכרונות שלי, של זואי ושלה ביחד שנה קודמת, ואולי זיכרון אחד אחת מהשנה. אני די בטוח שבתחילת שנה זואי ניתקה עם אשלי קשר. ליד אשלי אני לא מרגיש רחמים עצמיים, למען האמת אני פשוט לא נותן לעצמי להרגיש. לפחות שנינו יכולים להיות עצובים ביחד לגבי זה. המחשבה הזאת גורמת לי לחייך לרגע.

אשלי ואני לא יודעים מה לעשות עם עצמנו, שנינו עומדים באמצע הרחוב ונראים אבודים, מה שכנראה נכון לגמרי בלי קשר למקום שבו אנחנו עומדים. אני מטה את ראשי מעט למטה בגלל שהיא יותר נמוכה ממני ומנסה לקרוא את המחשבות שלה. אני רוצה שהיא תגיד לי את כל האמת בפנים, למרות שזה יכאיב לי מאוד. אני חייב את האמת הזאת לפנים בשביל לסגור את המעגל הפתוח שאני חי בו. חשבתי על זה לפני כמה ימים, על הסיבה העיקרית שכואב לי כל כך בכל פעם שאני חושב על זואי. על כך שכל פעם שאני שומע את שמה אני מפסיק לנשום לרגע, על כך שכל פעם שאני רואה מישהי שאפילו דומה לה טיפה אני מאבד את עצמי. והבנתי שהסיבה העיקרית לזה היא בגלל שמעולם לא סגרתי מעגל עם זואי, מעולם לא דיברנו על מה שקרה. לא שאני רוצה, לא שהיא רוצה. אני יודע שהמחשבה הזאת פתטית ונואשת, אבל אני יודע שאם זואי עכשיו תבוא אליי, תתנצל ותגיד שהיא רוצה לחזור, אני ארוץ אחריה. אני אבוא בלי מחשבה שנייה. ולמרות שזה דפוק בטירוף, זה איך שאני מרגיש.

היא מחזירה לי מבט שמשהו בו קצת מזכיר לי את זואי, קשר העיניים החודר, הרכות שמסתתרת. היא מחייכת ומסיטה את מבטה ממני, זה משהו זואי לא תעשה לעולם, היא תתחרה איתי בתחרות שבאותו רגע החליטה שמתקיימת רק בגלל שהסתכלנו אחד על השנייה יותר מרגע אחד. היא פשוט תנעץ בי את המבט שלה ועד שלא הסטתי את מבטי היא לא הייתה מפסיקה. לפעמים לא הייתי מודע לכך שאנחנו בתחרות עד שהיא הייתה פתאום צועקת, "ניצחתי!" בלי שום סיבה, ואז הבנתי שהיא החליטה על משחק מבטים חדש שלא הייתי מודע אליו. ותמיד כשזה קרה הייתי מתקרב אליה ומנשק אותה, כי החלק הזה בה, שהיא כל כך שמחה ולא מכונסת לתוך עצמה היה החלק האהוב שהכי אהבתי בה. לרוב היא הייתה הצד השמח הזה, שפתאום שיחק תחרות מבטים או צחוק בלי הקדמה או סיבה, או שהייתה קונה שני קאפקייקס ודוחפת לי אחד מהם לפרצוף בלי אזהרה מראש. אבל היה לה רגעים שהיא פשוט נעלמה... כאילו לא הייתה מוכנה להתמודד איתי. בכל פעם שניסיתי לדבר איתה על זה היא "קיבלה" הודעה חשובה או שנכנס לה משהו לעין. כשאני חושב על זה עכשיו, אני לעולם לא אדע.

הבעיה באשלי, וזו הסיבה שלא ניסיתי לדבר איתה קודם, היא שהכל בה הזכיר לי את זואי. זואי הייתה הדבר שגרם לי ולאשלי לדבר בעבר (לא שיחות נפש, אבל עדיין), אני לא יכול שלא להסתכל על אשלי ולא לחשוב על זואי. וכרגע, כשאני מסתכל על אשלי, אפילו העמידה הבטוחה שלה מזכירה לי את זואי.

אני ממשיך להסתכל עליה אחרי שהיא הפסיקה, וכשהיא קולטת את המבט שלי היא מחזירה את עיניה אליי ומחייכת, כאילו היא יודעת מה אני חושב. "בא לך לדבר?" היא שואלת, ואני יודע שהיא אומרת את זה כי מבינה אותי. אז כן, אף פעם לא עשינו את השיחות האלה שכל אחד מספר מה כואב לו בחיים והשני מנסה לעודד ונכשל, אבל אני חושב שאשלי תמיד הבינה אותי בלי שאגיד שום דבר, אני חושב שגם אני הבנתי אותה. היא פשוט... ידעה מי אני. ועכשיו, אחרי שאני וזואי כבר היסטוריה, אני מרגיש שאני צריך מישהו שמבין אותי בדרך שבה היא מבינה אותי.