מספר דקות אחרי הצלצול נשמע, נפרדנו זה מזו אל הכיתות שלנו, אדי הולכת לספורט ואחרי זה לפיזיקה, ואני ללכת ללמוד ביולוגיה שעתיים.
אוף, מעצבן שאנחנו לא לומדים יחד.
באמצע הדרך לכיתה, אני מתנפל על הרצפה בחוזקה רבה כי נתקלתי במישהו.
״איזה טיפש״ אני גוער בתוכי. מרוב העייפות לא שמתי לב בכלל לאן אני הולך.
״ואו, בן אדם! תסתכל לאן אתה הולך!״ אומר בכעס המישהו שנתקלתי בו.
הקול היה מוכר לי ועד שזיהיתי של מי זה היה הבנתי שנדפקתי לגמרי.
אני מרים את ראשי למעלה לאט לאט, חושש לגלות שאולי צדקתי בזיהוי.
וכמובן שהיקום אוהב ללכת נגדי, וזהו אם לא הפלייבוי הידוע לשמצה- אית׳ן.
הוא מביט בי עם פרצוף מפחיד על פניו אך מושיט יד לעזר כדי להרים אותי מהרצפה.
״ואו, איך הוא הפיל אותי, איזה גוף מבטון יש לו!״
אני תוהה לעצמי וקולט באותו רגע שאני היחיד מבין שנינו שהתנפל על הרצפה.
רציתי למות מבפנים.
״תודה על העזרה, מתנצל...״ אני אומר מיד אחרי שהוא עזר לי לקום, לא מעז להסתכל עליו מרוב הבושה.
כשאנו סופסוף רואים אחד את השני בברירות, הוא מרים גבות, בוחן אותי מלמעלה עד למטה.
הוא מחייך חיוך עדין שזה די היה מוזר כי חשבתי שהוא יתעצבן עליי.
״זה בסדר, מתנצל גם״ הרים ידיים כמין איזה התנצלות ונכנס לכיתה ומתיישב ליד קמרון.
עד שסופסוף עברו כבר שעתיים, הצלצול נשמע.
אני קם מהמושב שלי והולך לקפיטריה, ברגע שאני נכנס אני רואה את אדי יושבת בספסל הקבוע שלנו.
אני ניגש אליה ומתיישב, מוציא את האוכל מהילקוט, אוכל בשקט עד שאדי מציעה לי ללכת איתה למסיבה של קמרון שתתקיים בערב.
אני מרים את הגבות והכתפיים שלי כמין איזה תגובה של ״לא יודע, נראה״ והיא גוערת בי וקובעת שאנחנו הולכים לבין אם אני רוצה או לא.
כי אני יודע שיש לה קטע איתו אז אני מוותר לה וזורם איתה.
עד ששנינו שותקים ולא מוציאים מילה כבר כמה דקות, אני נזכר באמה, מחליט לומר לה ״לא יודע אם שכחת, אבל היום שנתיים מאז..״ אני מסתכל עליה, רואה את המצב רוח שלה משתנה במהירות.
״לא שכחתי, אני יודעת את זה.״ היא אומרת בעצב, ״רוצה אחרי בית הספר לבקר את הקבר שלה?״ אני מסכים, מהנהן לה ובו זמנית אני מסתכל על אית׳ן והחבורה שלו שמתיישבים על הספסל של ה״מקובלים״ שנמצא באמצע הקפיטריה.
לפתע נוצר קשר עין ביני לבין אית׳ן ומאוד נבהלתי מזה אבל לא הראיתי לו את זה, שמרתי על הפוקר פייס אבל רציתי מאוד לנתק את הקשר עין מרוב הלחץ שחלחל בתוכי אבל לא העזתי להניח לו לנצח אותי בקרב המבטים הזה.
עד שקמרון, תודה לאל, קרא לו ובכך קטע את הקרב הזה,
איתן הפנה את ראשו אליו כמין רפלקס בטעות והבין שהוא הפסיד ומיד בחן את תגובתי עם פרצוף עצבני עליו.
אני בתגובה מרים גבות ומחייך קלות אליו מרחוק, מבין שאני ניצחתי במשחק הזה וקם מהספסל עם אדי אל השיעור האחרון שלנו.
אחרי היום הראשון והארוך של בית הספר, אני ואדי נוסעים אליי הביתה בג׳יפ הכחול שלה אחרי שביקרנו בבית הקברות המקומית של עיירת לוינסון את אמה.
בחיים לא אפסיק להתגעגע ולחשוב עליה בכל יום.
YOU ARE READING
THE RIVER
Teen Fictionליאו מתעורר באיזה כלשהו חדר לא מוכר וברגע שהוא יורד למטה הכל משתנה. *לא להומופובים* © _mythoughts 10.8.17 💗
פרק 1 ♡
Start from the beginning
