לא הייתי בטוחה מה קרה בדקות הספורות שלאחר מכן.
דמות, אחת שלבשה את צורתו ואת חיוכו של רונלד, גרמה לי להחסיר פעימה.
היו לדמות הזאת את אותן השיניים הצחורות ואת אותם התלתלים השטניים, וקולה היה זהה לזה של רונלד. רונלד שלי.
נאלצתי לתור אחר נשימותיי כדי להמשיך ולהכניס אוויר לריאותיי.
זאת הייתה משימה בלתי אפשרית כעת; כשהאוויר היה כבד ועכור וקר, וכשהחוט הדק שחיבר אותי לרנדי התנתק בשנייה.
כשחוט אחר התחבר אליי בין-רגע וקישר ביני לבין רונלד.
זה לא היה אותו החוט בו השתמשה רנדי, או הגל בו השתמש ריילן. לא. זה לא היה דבר שנכרך בהיותו לא אנושי.
זה היה הגעגוע שקשר אותי אליו. קשר הדם ההדוק.
געגוע יכול להיות עינוי.
היה זה דבר שלא יכולתי להבין לפני שאיבדתי את רונלד.
וכעת, כשהייתי מסוגלת לחשוב על דברים ולנשום ולבלוע את רוקי מבלי לחוש צביטה בסוף הפעולה, היכנשהו בנבכי ליבי.
אבל זאת לא הייתה רק ההקלה שעטפה אותי - היה משהו מעבר. אולי... פחד? לא. פחד הרגיש אחרת, ללא ספק.
הדופק שלי לא היה גבוה, להפך - בקושי יכולתי לחוש בנוכחותו.
משהו היה לא תקין, אבל אני לא חושבת שזה עניין אותי.
אני לא חושבת שזה עניין אותי כשהברכיים שלי כמעט פקו, ושהקרבה שלי אל אחי גרמה לי לסחרחורת.
אני לא חושבת שזה עניין אותי כשהוא רץ אליי וכרך את זרועותיו סביבי. הוא נראה בהול - כאילו הוא דואג שלא אפול - וההרגשה באוויר הייתה של דבר שאבד. משהו חסר, משהו חוזר, משהו נותר בעבר; בעלטה.
הריח שלו היה שונה, בכך יכולתי להבחין. כבר לא הייתה סביבו עננת אפטרשייב בעל ריח עוצמתי וטוב. לא. ריחו היה כשל היער, כשל הגשם הראשון. וכשדחפתי את האף שלי לחולצתו, יכולתי לחוש בשאריות ניחוח מדורה.
הייתי קרובה לאיבוד הכרה, בזה אני בטוחה, אבל הידיים הגדולות והמנחמות, אלה שכבר לא כל כך מוכרות לי, שמרו עליי.
הוא היה ממש כאן. הוא לא חזר מהמתים, הוא חי ונשם. הוא כאן.
הלחיים שלי נתמלאו רטיבות בן רגע, וכשהעיניים שלי הרשו לעצמן להיפתח סוף סוף, שמתי לב לכתמי הדמעות שהתחילו להיווצר על סיבי בד הסווטשירט שלבש.
הייתי שולחת יד לפניי ומוחה את כל הדמעות לפני שמישהו יוכל לראות, אבל לא הצלחתי לזוז. ונוסף על כך, אני לא בטוחה שרציתי. אם זה חלום, אני לא מתיימרת ליותר מדי - רק לעוד כמה שניות של רוגע עם רונלד ועם הריח הלא מוכר שלו והידיים הקשות יתר על המידה.
האם זה יותר מדי לבקש?
יכול להיות. אבל אפילו אם כן, כנראה שזה לא משנה כל כך. האם יש לי המון מזל, או האם זו קללה שהייתי מוכרחה להתאבל על אחי במשך חצי שנה עד שגיליתי שהכל שקר אחד גדול?
האם נעשה לי עוול?
YOU ARE READING
כמה עמוק
Fantasyהיער עמוק, עמוק מדי, חלק יגידו. אבל רק הוא יוכל להגיד לה עד כמה. אֶמֵרִי ומשפחתה נוהגים לעבור הרבה. כשהיא מגיעה למקום חדש, היא תודה לאל אם יישארו שם יותר משנה; מה שבהחלט לא סביר שיקרה. בית הספר החדש שלה שונה לחלוטין מהקודם, אבל היא משתדלת להסתגל...
