שאר היום עבר כרגיל. יחסית, אני מתכוונת. עם כמה שיום ראשון בבית הספר התיכון של מיינטרי יכול להיות רגיל.
למען האמת, הוא לא יכול. עברנו לכאן בתחילת הקיץ, ועדיין, היה נדמה שלא ראיתי אפילו חצי ממה שהיה לעיירה הקטנטנה להציע.
היה בה משהו מעבר. ראיתי את הפחד בעיניה של סאם בכל פעם שהזכירו את היער או את הציידים שבו. היא נראתה כאילו היא עומדת לערוף לי את הראש בשיניים אם אזכיר את הנושא פעם אחת נוספת.
אבל אני לא התכוונתי להניח לו.
החיים שלי היו, אפשר לומר, משעממים עד שהגעתי לכאן; ולא התכוונתי לוותר על תעלומה ברגע שראיתי אותה.
אמא שלי פרחה במיינטרי מהיום שהגענו לכאן.
טוב, לא שזה היה קשה במיוחד בשבילה. היא הייתה האדם החברותי ביותר שהכרתי, ובעל יכולת ההסתגלות הטובה ביותר שהכרתי.
תמיד הנחתי שאם היו זורקים אותה ביערות הגשם, היא הייתה נהפכת לחברה הכי טובה של הצפרדעים הארסיות.
כזאת הייתה אמא שלי, בניגוד מוחלט אליי, כמובן.
אני הייתי דומה בהרבה לאבא שלי. לא הייתי שתקנית כמוהו, ולא נכנסתי להתקף חרדה בכל פעם שמישהו זר פנה אליי, אבל בהחלט יכולתי להרגיש את הלב שלי, שעמד לפרוץ מחזי בכל פעם שנאלצתי להציג פרזנטציה יצירתית מול כל כיתת הביולוגיה.
בכל אופן, הייתי דומה אליו בהרבה, אם כי לעיתים קרובות השתוקקתי להיות מעט כמו אימי.
אבל זה לא כאילו היה לי משהו לעשות לגבי זה.
גבי הסיעה אותי הביתה כשיצאנו מהשיעור האחרון שלנו יחד- מסתבר והיו לנו שיעורים רבים משותפים- מאחר ולא היה לי רישיון. רציתי ללכת וללמוד כדי לקבל את הרישיון שלי, אבל בפעם הראשונה בה אבא שלי החליט לקחת אותי לסיבוב בשכונה, זה נגמר בתיבת דואר מעוכה ובעץ כרות. בעצם- שניים. כך שיוויתרתי והבטחתי לעצמי שאחזור לזה מתישהו בחיי.
כנראה ש"מתישהו בחיי" לא היה היום.
"היי, מאיפה את מכירה את סאם?" היא התעניינה, בעודה מבצעת פנייה חדה במיוחד.
אולי אני לא עד כדי כך גרועה.
משכתי בכתפיי לפני שעניתי, "היא הבת של המנהלת אדאמס, היא עשתה לי סיור בבית הספר הבוקר."
"הבת המאומצת של המנהלת אדאמס." גבי הדגישה, מעיפה מבט לימין כדי לראות את תגובתי.
מה שהיא אמרה גרם לי לזקוף גבה אחת בפליאה. זה לא ייתכן שהיא מאומצת. היא הרי דומה כל כך לאדאמס. היו להן בדיוק את אותן עיניים. הייתי בטוחה שזה לא ייתכן.
"את בטוחה?" ווידאתי.
"אני בטוחה בזה כמעט כמו שאני בטוחה בכך שהיום יום שלישי."
השתהיתי לרגע, ואז- "היום יום שני, גבי."
היא ביטלה את דבריי בתנועת יד.
YOU ARE READING
כמה עמוק
Fantasyהיער עמוק, עמוק מדי, חלק יגידו. אבל רק הוא יוכל להגיד לה עד כמה. אֶמֵרִי ומשפחתה נוהגים לעבור הרבה. כשהיא מגיעה למקום חדש, היא תודה לאל אם יישארו שם יותר משנה; מה שבהחלט לא סביר שיקרה. בית הספר החדש שלה שונה לחלוטין מהקודם, אבל היא משתדלת להסתגל...
