ריילן התעקש ללוות אותי הביתה, כשהשעה כבר הייתה מאוחרת.
אמא ואבא לא יאמינו, אם אגיד להם שהייתי אצל סאם במשך כל הזמן הזה.
אבל מהצד השני, הם גם לא יאמינו אילו אגיד להם שגיליתי שרונלד חי, נושם, ובנוסף לכך, מסתובב על אותה האדמה כמותנו.
או, אותו השלג, יותר נכון.
אם זה היה מתרחש לפני זמן - מה, הייתי בוודאי ממהרת לספר זאת לאמא, מאחר והיא הייתה היחידה, במשך כל הזמן הזה, שהאמינה. כנגד כל הסיכויים, היא האמינה.
הייתי מתנצלת בפנייה על שהיינו כל כך עיוורים, והיא הייתה בוכה את נשמתה, מחבקת אותי ודורשת לראותו.
אבל עכשיו, לאחר שאני בטוחה כמעט במאה אחוז שהיא השתכנעה לחלוטין בכך שהוא מת - או, לפחות, בכך שלא יחזור - הייתי בספק אם היא תאמין לי.
אולי היא הייתה צועקת, ומפצירה בי להפסיק לדבר, כיוון שזה היה גורם לה להרגיש שעובדים עליה.
כפי שאני הרגשתי בהתחלה.
הם בוודאי היו מאשפזים אותי בלי לשאול שאלות.
אילו הייתה בידיי האפשרות להראות לה; הייתי עושה זאת.
אולם לא הייתה בידיי את האפשרות הזאת. ידעתי שזה משהו שאסור שייצא לאור. לא רק חייו של רונלד היו מונחים על כף המאזניים, אלא גם חייהם של ריילן, סאם, ואולי גם של רוד.
ולאחרונה, מסיבה לא ברורה ומעצבנת בעליל, פיתחתי חיבה בלתי-מוסברת כלפי השלושה.
ריילן לא היה רע. הוא רק הסתיר מפניי דברים שהלוואי שהיה מסביר לי מלכתחילה.
כן, הוא היה מעצבן לעיתים קרובות; אבל לא היה ספק שהוא היה שובה לב.
שלא תטעו, זה לא שאנחנו עומדים להיות 'חברים הכי טובים לנצח', לא.
אבל אני אשקר אם אני אומר שלא קיים חלק קטן בירכתי ליבי, שמוקדש לו.
אחד שיתכווץ בכאב אם יקרה לו משהו.
סאם, לדברי כולם, ניסתה רק להגן עליי.
אבל ממה? ממה כבר הייתי צריכה הגנה?
תקראו לי נאיבית, מוזרה או טיפשה, אבל בתוך תוכי, הייתה לי התחושה הזאת, שלחשה שריילן לא עומד לפגוע בי. גל הרוגע החמים שלו, שהכה בי, גרם לי לסמוך עליו יותר בכל פעם. כמו גם העיניים שלו, שהזכירו לי זהב מותך, ומילאו את עיניי בהרגשות שהיו, לעיתים, מעצבנות למדיי.
אבל כשהן לא היו מעצבנות, הן היו מרגיעות.
אם כי... הייתה העובדה הזאת, שניסיתי להכחיש בכל כוחותיי.
שמעתי את סאם מדברת עם ריילן על הבחירה שלו.
ורונלד אמר מפורשות - "את בסדר. כל עוד תתרחקי מכאלה שצריכים לבחור."
רונלד לא היה רוצה לרעתי, סמכתי עליו.
אבל הגיע הזמן שאחליט כמה החלטות בעצמי, אפילו אם זה אומר שאיאלץ לקחת מספר סיכונים.
BẠN ĐANG ĐỌC
כמה עמוק
Viễn tưởngהיער עמוק, עמוק מדי, חלק יגידו. אבל רק הוא יוכל להגיד לה עד כמה. אֶמֵרִי ומשפחתה נוהגים לעבור הרבה. כשהיא מגיעה למקום חדש, היא תודה לאל אם יישארו שם יותר משנה; מה שבהחלט לא סביר שיקרה. בית הספר החדש שלה שונה לחלוטין מהקודם, אבל היא משתדלת להסתגל...
