ככל שעבר יותר זמן, כך הדברים נהיו מעורפלים יותר. הם הפכו לאבסורדיים יותר מרגע לרגע. מובן שזה היה רק בראש שלי, מאחר ולא חשתי צורך לספר לאדם נוסף על הקעקוע המטופש הזה, שלאחרונה התברר לי שאחי המנוח חלק עם תלמיד י"א חשוד.
זה לא שפקפקתי במשמעות- אם בכלל הייתה כזאת- זה פשוט שלא ידעתי מספיק על העניין בשביל שייהפך לתיאוריה מבוססת ומוצקה.
לכן העדפתי לשמור זאת לעצמי. זה נשמע בודד, אבל זה לא היה. אפשר לומר שהאדם היחיד שאני סומכת עליו במאה אחוז ובעיניים עצומות, זאת אני עצמי.
אם כי גם לגבי זה התחלתי לתהות לאחרונה.
העניין המוזר היה, שמעולם לא שמתי לב שלרונלד היה קעקוע כזה או אחר. תמיד הייתי בטוחה שאמא הייתה הורגת אותו לו היה נכנס יום אחד בדלת הכניסה ומציג לראווה קעקוע חדש.
היא הייתה מתחרפנת. היא הייתה מתחילה למלא לו את הראש בשטויות מגוחכות, והיא הייתה אומרת שאף אחד לא יעז להעסיק אותו בתור מורה, כשהוא מעביר לילדים מסר שאומר שלדקור את העור שלך מיליון פעמים עם מחט זה לגיטימי.
הייתי שואלת אותה, אבל לא אשאל. לא היה בכוונתי להשניא אותו עליה גם לאחר מותו.
כשהוא היה חי, לעומת זאת, זה היה התחביב האהוב עליי.
היא תמיד אהבה אותו יותר, באיזה מקום, אבל אף פעם לא הרגשתי מקופחת. טוב, אני לא יודעת אם זה נכון מצידי לקרוא לזה ככה. כלומר, ליחס אין תמיד קשר לאהבה, אבל כך ראיתי את זה.
היא, אמנם, העניקה לרונלד יותר תשומת לב עוד מיום היוולדו, בעוד שלי היא לרוב הניחה לפענח דברים בעצמי, אבל זאת לא הייתה בעיה בשבילי. הייתי עצמאית מגיל קטן במיוחד, ולפיכך תשומת לב רבה לא הייתה נחוצה לי במיוחד.
אפשר לומר שהיוויתי צל לאחי הגדול; אבל זה תלוי מאיזו זווית מביטים על מערכת היחסים שלנו.
אהבתי את הרגעים הקטנים בהם הוא בא אליי להתלונן כשאמא הטיפה לו על כך שקיבל שבעים במבחן במתמטיקה, ועל כך שאבא מתעקש לעשות לו את "השיחה" על אף שאין לו חברה.
אהבתי אותם בכל ליבי, ואלה היו הרגעים שהכי התגעגעתי אליהם.
אבל היו רגעים שונים נוספים. הרגעים המסתוריים האלה בהם הוא היה נכנס הביתה בשעה ארבע לפנות בוקר, לבוש שחורים ומדיף ריח מדורה, ולא טרח להתנצל בפני הורינו, שנאלצו להישאר ערים כל הלילה כיוון שהיו חולים מדאגה.
הרגעים האלה גרמו לי להרים גבה לעומתו, ולכנות אותו 'כפוי טובה'. אבל זה מעולם לא הזיז לו, כשזה נגע למסתוריות. הוא התייחס אלינו כאל פרט שולי, וזה היה מסקרן ומכעיס בו-בזמן.
בשבוע שחלף לא הצלחתי שלא לחשוב עליו. ניסיתי, באמת שניסיתי להיפטר מהתחושה, שהפכה בשלב מסוים לנטל, אבל היה נראה שזה בלתי- אפשרי.
~~~~~
תקופת המבחנים הראשונה שלי במיינטרי כבר הייתה בפתח. הצעתי לסאם לבוא אליי כדי שנוכל ללמוד, אבל היא טענה שהיא שכחה את המחברת שלה בבית, כך שיהיה נוח יותר אם נלמד אצלה.
היה משהו מאחורי ההערה ה"תמימה" לכאורה שלה, אבל לאור כל הדברים שקרו לאחרונה, לא הייתי מופתעת.
YOU ARE READING
כמה עמוק
Fantasyהיער עמוק, עמוק מדי, חלק יגידו. אבל רק הוא יוכל להגיד לה עד כמה. אֶמֵרִי ומשפחתה נוהגים לעבור הרבה. כשהיא מגיעה למקום חדש, היא תודה לאל אם יישארו שם יותר משנה; מה שבהחלט לא סביר שיקרה. בית הספר החדש שלה שונה לחלוטין מהקודם, אבל היא משתדלת להסתגל...
