הראש שלי לא נתן לי מנוחה בחמשת הימים הבאים.
היום הראשון הוקדש למחשבות על סאם. לא יכולתי לדעת האם היא עושה את מה שהיא עושה למעני, או שמא מעשיה ישפיעו עליי לרעה בדרך זו או אחרת. לא הכרתי אותה זמן רב מספיק בשביל לשאול אותה; אבל הייתי חייבת.
היום השני- ריילן.
ריילן היה נער בלונדיני מסתורי שפגשתי באמצע היער, מה היו הסיכויים שהוא קשור אליי באיזושהי דרך?
הם היו אפסיים. מעולם לא פגשתי אותו לפני שעברתי למיינטרי, בדיוק כמו סאם.
הוא ירק את שם המשפחה שלי בגועל מסוים, וטען שאני מסכנת אותם. זה לא היה ייתכן. למה שאסכן אותם?
ומלבד לכך שהפתיל שלו היה קצר יותר מפתיל של זיקוק, הוא גם חשב שהוא מכיר אותי טוב יותר משאני מכירה את עצמי.
אבל אם לומר את האמת, גם אני התחלתי לתהות לגבי זה בזמן האחרון.
היום השלישי כולו סבב סביב רונלד. בין אם זאת הייתה אמא שלי, שלא סתמה לגביו, ובין אם היה זה תת המודע שלי, שלא נתן לי רגע אחד של מנוחה בלי מחשבה עליו.
היום הזה היה רק:
רונלד
רונלד
רונלד
ביום הרביעי גבי ואני הקדשנו את כל כולנו למבחן בספרות אנגלית שהיה קרוב מתמיד.
גבי עמדה להיכשל, היא לא ידעה את התשובה הנכונה אפילו לשאלה אחת.
והיום החמישי?
היום החמישי נוצל למחשבות על עצמי.
לא היה בי דבר מיוחד; ולפיכך, לא הייתה לריילן כל סיבה לומר עליי את הדברים שאמר.
זה הרתיח אותי, אבל סיקרן אותי בו בזמן.
ובמשך חמישה ימים שלמים, סאם לא אמרה לי מילה.
בעצם, היא אמרה לי 'שלום' כשנכנסתי לבית הספר ביום החמישי.
אבל מלבד זה, היא לא הוציאה מפיה דבר-ולו אחד- שהיה מופנה אליי.
ובנוסף לכל, מאחר והימים האחרונים היו שלהי חודש ינואר, זה אמר רק דבר אחד-
נשף החורף עמד בפתח.
לא תכננתי להגיע אליו, כיוון שהוא נראה לי מיותר למדי, אבל לבסוף החלטתי שזאת תהיה הזדמנות נפלאה לדרוש תשובות ולהתעמת עם ריילן. לא אתן לו להסתובב בבית הספר, אפו מורם גבוה, ולזרוק עלי הערות טיפשיות.
לא התכוונתי לתת לזה לקרות.
גבי לא רצתה ללכת. הבנתי אותה, כי הסיבות שלה היו מוצדקות לחלוטין, ולא הייתה בהן טיפה של חוסר- הגיון, אבל לא רציתי ללכת לבד. יותר מזה- לא יכולתי ללכת לבד. בטח הייתי מתעלפת. ובאופן מפתיע; חרף כל הטענות המוצדקות שלה, היא השתכנעה.
וואו, כנראה שאני ממש טובה בזה.
בכל אופן, המטרה שלי הושגה בסופו של דבר. בעזרת כושר שכנוע, וקצת מהקסם האישי שלי.
לא היה דבר חזק יותר מהקסם האישי שלי.
טוב; אולי הקסם האישי של אמא שלי, שנופפה במזלגה קרוב לפניי כדי למשוך אותי בחזרה לפני הקרקע.
YOU ARE READING
כמה עמוק
Fantasyהיער עמוק, עמוק מדי, חלק יגידו. אבל רק הוא יוכל להגיד לה עד כמה. אֶמֵרִי ומשפחתה נוהגים לעבור הרבה. כשהיא מגיעה למקום חדש, היא תודה לאל אם יישארו שם יותר משנה; מה שבהחלט לא סביר שיקרה. בית הספר החדש שלה שונה לחלוטין מהקודם, אבל היא משתדלת להסתגל...
