My short excerpts

you never walk alone

אני מיואשת
פשוט מיואשת
מיואשת מהעולם
מיואשת מהאנושות
מיואשת מההורים

אני כל כך מיואשת מההורים שויתרו על החינוך של הילדים
שויתרו והתעצלו ללמד את ילדם על שיוויון, אחווה וחברות
על עצם הכבוד של אדם בהיותו אדם בלבד
על עצם החשיבות של חברות וחברה ועל כמה כדאי להם לרכוש חברים כמה שיותר אך לא על חשבון אחרים על ידי דחיקתם מהחברה

אני כל כך מתביישת באנושות, שכבר בגיל כל כך קטן מתחילה שנאה כה חסרת בסיס או רגש

אז קמתי בבוקר, הגעתי לבית הספר כמו השגרה שלי בשבוע האחרון והמחנכת נכנסה לכיתה כדי לדבר על אקטואליה כמידי יום

ובמקום לדבר על משפט של חכמים, על חדשות טובות, או חדשות מלחמתיות שאנחנו כבר לצערינו התרגלנו בדרום, שמענו משהו אחר, שהייתי מעדיפה לא לשמוע

ילד בן 10, כן כן בן 10,
החליט לסיים את חייו
לעלות באיטיות על המעקה של המרפסת בקומה השישית,
להביט מטה על האנשים והמכוניות,
ולקפוץ כשמוחו הצעיר מעביר את אותם זכרונות שגרמו למעשה הנוראי
מעשה שנעשה ברגע חולשה
שנעשה בלית ברירה
ועם הרבה כאב

כאב של ילד שיכל להיות השכן של כולנו,
כאב של ילד שיכול להיות האח של כולנו,
כאב של ילד שיכול להיות הבן של כולנו,
כאב של ילד.

ילד שבמקום לשחק בחוץ עם חברים,
נאלץ להישאר בבית ללא חברים

ילד שבמקום לשחק תופסת או כדורגל בהפסקות,
ישב לבד כשאף אחד לא רצה להיות איתו

ילד שנמצא בגיל שהחברה היא הכי חשובה,
בגיל כל כך אנרגטי, אופטימי וחסר דאגות,
מגיע לתחתית ומאמין כי אין דרך חזרה, ואין פיתרון חוץ מלסיים את הכל.

לאיזה שפל צריך להביא ילד קטן, שלא אמור לדעת על האפשרות הזאת כלל, לסיים עם חייו?
אותו ילד שבמקום לסיים את היסודי כשהוא רוקד על במה ביחד עם השכבה וקורא מכתב פרידה מהמורות,
במקום להכיר ביחד אנשים חדשים בחטיבה ,
במקום להילחץ עם כולם בבגרויות ,
במקום לסיים את התיכון,
הוא סיים עם חייו...

לאיזו אכזריות הילדים הגיעו?
לאיזו חוסר חינוך ההורים הגיעו?
איפה ההורים שיחנכו את האחווה,
את התמיכה,
את האכפתיות,
את אהבת החינם,
את הרצון לעזור,
את ההתחשבות,
איפה הם???
איפה הם היו כשהילד או הילדה שלהם פתחו חרם?
איפה המחנכת הייתה כשהדבר גדל?
איפה שר החינוך שמתעלם מהתופעה שגדלה כל יום?
איפה האנושות הייתה באותו הזמן במקום להתעלם מהכל?

איפה האנושות עכשיו כשאלפי ילדים ונערים במדינת ישראל חווים מדי יום חרם?

איפה כולם?

איפה אלה שיגיבו לפני שנאבד עוד אחד מהילדים של כולם?

איפה האנושיות שהתברכו בה?

איפה הערכים שאמורים להיות חלק מאיתנו?

איפה??

אני מצטערת שלא היה לך אף אחד,
אני מתנצלת מכל הלב,
אני מצטערת שלא יכולת לחוות ילדות כמו שצריך,
אני מתנצלת בשם כל אותם שפגעו בך,
אני מתנצלת בשם אותם שידעו על המקרה ושתקו,
אני מתנצלת על אותם שראו את הספור ודילגו עליו,
אני מתנצלת בשם כולם,
כי גם אם לא הכרתי אותך,
גם אם ראיתי את העיניים מלאות התקווה שלך רק בתמונה באינסטגרם,
אתה עדיין האח הקטן של כולנו,
ולא רק של העיר שלך,
לא רק של ישראל,
אלא של כל האנושות.

ואני מקווה שיהיה לך יותר טוב שם,
ותמצא חברים,
ותשחק איתם תופסת,
ותהיה רצוי,
ותהיה איתם שמח,
כמו שתמיד רצית.

ותספר להם על עצמך כדי שיכירו אותך באמת,
ושתמיד יהיו איתך ולא יעזבו,
ויעשו לך יום הולדת עם העוגה שאתה אוהב, ועם המתנות מכל החברים שאותך אוהבים, ויחגגו לך כאילו אין מחר,
למרות שתמיד תשאר
ילד בן 10.

ANGEL