Summer love

פרק 15 - מה יהיה?

פרק 15

עכשיו שעברתי למקום חדש, הוא היה יותר אידאלי מהשני. לא שהוא היה חמישה כוכבים, אבל כוכב וחצי עדיף על כוכב נופל. בכל מקרה, זה היה מחסן שהרצפה בו הייתה יותר ידידותית מהאדמה המציקה שהייתה שם, ועכשיו הייתי קשורה לכיסא ולא לעמוד, זאת אומרת שיכולתי לנוע. חיכיתי שהאיש יצא להפסקת הצהריים שלו והתחלתי בתוכנית; האיש הקירח חושב שאני ישנה בזמן שהוא מחביא את הפלאפון שלו במגירה הנמוכה (לא חכם מצידו), אז התקדמתי עם הכיסא לכיוון השולחן ולקחתי את הפלאפון. חייגתי את המספר של הבית אבל אף אחד לא עונה. אחר כך התקשרתי לאבא שלי, אבל הפלאפון שלו היה כבוי. לאמא שלי לא היה פלאפון וליזי בעונש (היא סיפרה להורים שלי הכל - עישון, שתייה) אז הפלאפון שלה עמוק בתוך הארון של אמא ואבא. יכולתי להתקשר לאולסי או מייק.

׳אבל יש לי את הבד בפה, איך הם יבינו?׳ ואז התסכול הציף אותי. עד שהצלחתי לחשוב על משהו. היה שם מן עמוד קטנטן שהיה קרוב אליי. הכנסתי את הדבר הזה בין חתיכת הבד לפה שלי והורדתי את הבד למטה. בחרתי להתקשר למייק. אולסי לא תענה כי היא לא עונה למספרים שהיא לא מכירה. שמתי אותו על רמקול.

״הלו?״ הוא קרא לטלפון. לשמוע את הקול שלו עשה לי טוב. הוא אפילו גרם לי לחייך.

״מייק זאת אליסון! אני צריכה את העזרה שלך! חטפו אותי!״ קראתי במהירות לתוך הפלאפון. דיברתי בהיסטריה. הייתה שתיקה למשך דקה ואני הייתי בלחץ שהוא יחזור כל רגע.

״תראי אליסון, אין לי כוח לשטויות שלך, לא היום.״ ברגע שהוא אמר את זה, כל הגוף שלי קפא. הרגשתי את הקור שבדיבור שלו בגופי. הרגשתי את הכאב שבקול שלו בלב שלי.

״מייק אני לא עובדת עלייך.״ התאפקתי לא לבכות לטלפון.

״אם היית חטופה היית מתקשרת קודם למשפחה שלך לא אליי. אני מאוכזב ממך. חשבתי שאת לא מאלה שתמציא שטויות כדי שאני אסלח לה, חשבתי שאת לא צמאה לצומת לב. טוב חשבתי הרבה דברים שלא היו נכונים. מרי צדקה לגבייך.״ כל מילה שלו גרמה לי להרגיש את הלב שלי מתפוצץ ומתפורר לחתיכות. שוב הקירח חזר וניתק את הפלאפון. הרשתי לעצמי לבכות.

״תפסיקי לבכות, ילדות גדולות לא בוכות.״ הוא אמר בעצבנות ולקח את הפלאפון שלו אליו ״ואת תפסיקי לעשות שטויות.״ הוא משך אותי חזק מהשיער. אבל כבר כאב לי שזה הרגיש כמו כלום. כאב לי שההורים שלי לא ענו לפלאפון בזמן שכל צלצול אמור להיות קריטי, כעסתי על האנשים שחטפו אותי על משהו שאני לא מעורבת בו, וכעסתי על מייק. כמה כעסתי עליהם. על כולם.

עצמתי את העיניים ונרדמתי.

המחר הגיע מהר. האיש הקירח עטה ארשת פנים עצבנית ומלמל משהו שלא הצלחתי להבין. ניסיתי להקשיב לשיחות שלו והבנתי שבמקום לסחוט את ההורים שלי אחרי שלושה ימים, הם ישנו את התוכנית בגלל שהמשטרה מצאה אותם. לכן הם צריכים להתארגן מחדש, מה שאומר שזה מבטיח לי לפחות עוד שבוע של לינה במקום הזה.

״לא הבנתי מה אתם רוצים.״ אמרתי והאיש הקירח תקע בי מבט מבולבל. אולי בגלל העובדה שהוא לא הבין מילה ממה שאמרתי. הוא התקרב אליי והוריד לי את הבד מהפה.

חזרתי על המשפט שאמרתי והבעת הפנים הזועפת שלו נראתה אף יותר זועפת ומכוערת ממקודם.

״ילדה מה את לא מבינה?! אני רוצה מה שייך לאבא שלך!״ הוא צעק עליי, וחוץ מלצעוק הוא גם ירק, מטרייה הייתה יעילה כשהוא דיבר. אני הייתי כל כך מבולבלת מהקטע עם התוכנה או מה שזה לא יהיה ... אבל בגלל שהייתי מבולבלת הייתי מסוקרנת, למה התוכנה הזאת כל כך חשובה? מה יש בה שכולם רוצים אותה פתאום? איך זה שאבא שלי מעולם לא סיפר לי על זה?

אבל זה כבר לא היה משנה, כי היא כבר לא אצלו וידעתי את זה. היא אצל אבא של מייק. אבא שלי לא היה משקר. בכל מקרה לשבת חטופה בתוך חור מסריח ולגלות שזה רק בגלל תוכנה שמישהו רוצה זה די מבאס. האיש הקירח גם לא ריחם עליי. כשהייתי מעצבנת אותו הוא היה נותן לי סטירות, מושך לי בשיער ולפעמים מרביץ לי ממש. היה קשה שם. מאוד קשה. הייתי גם רעבה, צמאה, עייפה תמיד, אומללה ויותר מהכל בודדה.

״תראי מה עשית,״ הוא צעק פתאום ״התקשרת למספר והוא לא מפסיק להתקשר!״

הוא הראה לי את הצג וזיהיתי את המספר. הוא היה של אבא שלי. ידעתי שעכשיו הם כבר חושדים שנעלמתי. בזמן האחרון הייתי נעלמת שכנראה הם חשבו שאני אצל אולסי וזהו, אבל עכשיו כנראה שנפל להם האסימון שמשהו לא בסדר. אולי בגלל זה אבא שלי לא היה צמוד לפלאפון. בכל מקרה רציתי שכל זה יגמר.

האיש הקירח קרא עיתון. הוא שוב מלמל לעצמו דברים על כמה שהממשלה במדינה הזאת לא טובה, ועד כמה שהוא שונא את בוסטון. מצחיק. אני דווקא אוהבת את בוסטון.

אין לי ממש איך לתאר את המשך היום. פשוט ישבתי שם קשורה לכיסא, כשהאיש הקירח רואה טלוויזיה או קורא עיתון, או נוחר בשינה. וכשקמתי למחרת הוא לא היה. קיוויתי שהוא גם לא יחזור אבל אחרי שעה ומשהו הוא שוב הראה את הפרצוף שלו.

הוא הביא מגש עם פרוסת לחם, קיבה וכוס מים. לצערי הוא היה צריך להאכיל אותי, מה שלא היה נעים אבל הייתי כל כך צמאה ורעבב שזה הדבר האחרון שעניין אותי. אחרי שאכלתי הוא שוב תקע בי מבט סולד.

כאילו הייתי מצורעת.

״תקשיבי ילדה, את רוצה לגמור עם זה?״ הוא שאל ומשום מה קולו היה יותר רגוע.

״כן.״ בלעתי רוק. הוא באמת שאל את השאלה המטופשת הזאת? מי רוצה שיחטפו אותו? הוא תקע בי מבט ארוך.

״פשוט תגידי לנו איפה התוכנה.״

״אני לא יודעת.״ אמרתי בחוסר אונים. לא שיקרתי. באמת לא היה לי מושג.

״מצטער, תצטרכי להישאר פה עד שמישהו כן יגיד.״ נשמתי עמוקות.

כמו בכל פעם שאני לא מתעסקת במשהו מעניין או מסיח דעת מחשבות מתחילות רצות במוחי. מה אם כשאבא שלי ישמע את זה הוא שוב יובל לבית החולים? מה אם אני בחיים לא אצא מפה? מה אם אני אסתבך בכל הסיפור הזה מבלי שאני בכלל יודעת מה קורה? למרות שאני כבר די מסובכת בו ... ובעודי לוקחת עוד נשימה עמוקה חשבתי לעצמי; מעניין מה יהיה עם המשפחה שלי?