"שום דבר לא יפריד בנינו"- טאהגי bts

העבר

נקודת מבט: ריי

המלאך הזה משגע אותי. הוא מעצבן אותי. אני שונא את הדבר הזה כשהוא בא ומבשר לי דברים, הוא מעצבן! אני רוצה רק למחוץ אותו, מעצבים כמובן! הוא גם קטן...עם פנים תמימות....שתמיד לחייו אדומות....זה חמו- זה לא! זה מעצבן! אייש.....מה יש לי ממנו? אני מכיר אותו כל כך הרבה זמן........

הלכתי לכיוון החדר שבו נמצא אל השנאה, מנסה לא לחשוב מחשבות נוספות על לואי.
דפקתי על דלת החדר שבו נמצא אל השנאה, ונכנסתי.

"אדוני, יש לי בשורות רעות לספר לך." אמרתי וקדתי אליו.
החדר היה בצבעים כהים, שחור כהה, אדום כהה, סגול כהה, מה שמאפיין אותנו. השולחן שלו היה שחור כלילה, עטים בצורת לב שבור נראה שם, ארונות מעוצבים ועוד, בנוסף לדלת החדר של טאהיונג.

"תדבר." אל השנאה אמר באדישות, קול עבה ומצמרר יצא מפיו.

"לואי מסר לי את הבשורות שהולגוס כנראה השתלט על יונגי, השכיח לו את זיכרונו והלבין את עיניו." נעמדתי ישר והסתכלתי עליו, הוא נשך את שפתיו וקיפל את כף ידו לאגרוף.

"לעזאזל עם הולגוס הזה!!! תמצאו את הכוחות של האחרים! הוא יעלים את יונגי וינצח אותנו!" הוא קם מכיסאו, חורק את שיניו ועיניו נהפכו לאדומות, העצבים זרמו בדמו.

רגע...למה הוא התכוון ביעלים את יונגי?
חשבתי לעצמי, לא שמתי לב שהוא שבר חפץ כלשהו מרוב עצבים.

"אדוני, למה אתה מתכוון....ב'ישתלט עליו??' " הוא הסתכל אל תוך עיניי ובלעתי את רוקי.

"זה לא עניינך עכשיו! תצא מפה עכשיו!" הוא נראה יותר עצבני מתמיד, יצאתי משם במהירות והלכתי אל חדר אחר, ומשום מה לואי היה שם.

"מה אתה עושה פה, דביל?" שאלתי אותו בטון קר והסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי והתחיל להילחץ, לחיו שוב נעשו אדומות,

"א-אני רוצה לשאול משהו...." הוא קם ועמד מולי, הסתכל אל תוך עיניי. עיניו הן כחולות כים, צלולות וחייכניות. נשכתי את לשוני והסטתי את מבטי לצד.

"מה אתה רוצה לשאול?" אמרתי בקול הקר שלי, והוא התכווץ בתוכו, קטן.

"א-אממ.....י-יש משהו מוזר עכשיו עם קופידון.....שאלתי אותו אם...מה הכוונה ש-שהוא יעלים את יונגי....ו-והוא צעק עליי...." מיצמצתי כמה פעמים בעיניי וגירדתי בעורפי

"אז מה אתה רוצה ממני?" שאלתי אותו, ופה התחלתי לחשוד.

"האם...אל השנאה אמר...לך אותו דבר? ז-זה לא נראה לך....קצת מוזר??" הוא שאל ונאנחתי, הינהנתי והתיישבתי על כיסא אחד.

"מאוד...מוזר....." נשכתי את שפתיי ולואי התיישב בכיסא לידי, התרחקתי ממנו.

"להעלים את יונגי.....אבל הוא שכח את הזיכרון שלו.....הם...מסתירים משהו?" אמרתי.
__________

לפני 1,000,000 שנה, כשכאנשים לא היו מפותחים, לא טכנולוגית ולא רגשית, היה אסון נורא.

"קופידון, אנחנו צריכים לגמור את זה פה." אל השנאה אמר, נושך את שפתיו . הולגוס הגיע, מולם, הם היו צריכים להילחם נגדו. איך? איש אינו יודע. ידו של קופידון החזיקה בידו של אל השנאה, שהאמת, שמו הוא ג'ק, אבל כולם מעדיפים לכנות אותו כאל השנאה.

זה דיי מצחיק, למה? ג'ק אמור לגרום לאוהבים לשנוא, למה הוא מאוהב בעצמו?
אוי זה מצחיק כל כך, אף אחד לא חשב שהם התאהבו, אסור להם, לעולם לא.
תיפרדו, אתם תביאו אל סוף העולם.

__________

נקודת מבט: הוסוק

פקחתי את עיניי אל סביבה שחורה ואפלה. כל גופי הרגיש כבד כאבן, ליבי נאנח מכאב, שפתיי היו יבשות כמדבר.
שמעתי רוח נישבת, רוח חלשה השורקת לאוזניי, גורמת לי לרעוד מקור.

הרמתי את ידיי כשראיתי אותן כבולות בשרשראות ברזל ארוכות המחוברות לקצוות שונות של הסביבה. לא יכלתי לראות את הקצה או את ההתחלה, הכל היה מכוסה ערפל כבד, מה שגרם לי לפחד במיוחד.

"איפה אני..? איפה כולם..?" שאלתי את עצמי בלחש, ראשי מעט מסוחרר, לא זכרתי כלום. פשוט כלום.

הרגשתי כמו מת, יושב שם בשקט בלי להבין מה קורה.
אך משום מה, דברים עלו למוחי.

יונגי.

מחשבותיי עליו לא פסקו אף לשנייה, כל פעם שחשבתי עליו, ליבי הלם במהירות רבה ותחושה מוזרה אך טובה עברה בגופי, מצמררת בצורה טובה.

אני אוהב את החיוך הקורן שלו, את הלב החם שלו, שזה לא משנה מי אתה, מה אתה, איזה דת מין או גזע אתה, הוא יגן עלייך.
הביישנות שלו כל כך מתוקה, אני כל כך נהנה בחברתו.
הוא החבר הכי טוב שלי, אך הוא גם האהבה שלי.

אף אחד לא יודע שאני אוהב אותו. אבל אני לא סתם אוהב, אני באמת באמת אוהב.

הוא האדם הכי טוב שפגשתי בכל ימי, שנגע לליבי בשנייה הראשונה שראיתי אותו.
איפה הוא בכלל? למה אני בכלל כלוא פה? זאת סתם בדיחה?

באמת שלא זכרתי כלום. לא זכרתי את כל הנעשה עם יונגי וטאהיונג בזמן האחרון.
הזיכרון ההוא, נעלם.
הזיכרון של הימים האחרונים.

~~~~~~~

אני מצטערת שלוקח לי כל כך הרבה זמן להעלות פרקים, קשה לי לכתוב......
תהנו~