"שום דבר לא יפריד בנינו"- טאהגי bts

חדרים

"ל-למה א-אני עושה את זה?!" הוסוק משך בשיערו והתעצבן, דמעותיו זלגו כמו מפל מים גועש.
"אני שברתי את הלב של טאהיונג, גרמתי ליונגי לשכוח את הזיכרון ו..ו..ו..מה זה יכול לגרום לי לעשות עוד?!" הוא המשיך למשוך בשיערו בחוזקה עד שנפל אחורה על המיטה.
"אני לא יודע מה זה הדבר שנמצא בתוכי...שהשתלט עליי....אם אני פותח את הספר....הוא יתעורר....אבל מצד שני אני חייב להמשיך לכתוב אותו...אם לא הם ישארו שם לתמיד!" הוסוק עזב את שיערו מרוב כאב שחל לו בראש ממשיכות השיער.
"אני חייב להמשיך....אני חייב להתגבר על זה....אני חייב לנסות......."
והוסוק פתח את הספר.

הסביבה נהייתה חשוכה, שוב, לא היה ניתן לראות דבר מלבד הספר והוסוק. "א-אני לא מוכן יותר לעשות את זה!!! לך ממני!!!! אני רוצה את חברים שלי חזרה!!!!!" הוסוק צעק, אבל שום דבר לא קרה. רוח קרירה היתה במקום, שום דבר לא היה להוסוק כדי להגן על עצמו. שוב, העיניים האדומות נפתחו, מה שגרם להוסוק לכתו את מה שכתב. "ילדון קטן....אני מנסה לגרום לך להיות עם מי שאתה אוהב....ואתה פשוט הורס את זה? אני רוצה משהו בתמורה לויתור אם כן...." הוסוק שמע את הקול הנמוך והמרתיע של הולגוס שוב והתחיל לרעוד. "......אתה לא תוכל לברוח ממני ילד......."

הוסוק פקח את עיניו ושוב, המבט הרע היה בו. החיוך הרשע מהפעם הקודמת חזר אליו. "פשוט ילד קטן, אני עומד לקחת את הילד הזה אליי.....הוא חשוב ומלא קסם....." הולגוס הנורא אמר מפיו של הוסוק, פותח את הספר בעמוד האחרון שבו כתב. הפרק ובו טאהיונג ניגש אל יונגי הישן. "מעולה. זה מתקדם נפלא. נתחיל בעשייה...."

___________

'טאהיונג נכנס חזרה לחלקו, לחדר עם הצבעים הכהים והאווירה הכבדה. הוא נשכב על מיטתו בשקט וללא רצון עוד להמשיך זאת. הרי אהבתו שכחה ממנו, לא לנצח, אולי כן, אבל זה ההווה הקיים לעכשיו. הוא לקח את הטלפון שלו שלפני זה נשאר באולדרים עם הטלפון של יונגי, אבל הוא כנראה עבר דרך שהוא יצא מחוץ לספר עם הטלפון של יונגי והוסוק החזיר להם אותו.טאהיונג התחיל להעלות לראשו את כל הסיטואציות שהיה בהם עד עכשיו. הוא זוכר את היום שבו הוא ויונגי התחלפו בגופם ואת היום שבו הם היו באולדרים, את הפעם הזאת בחלום של יונגי ומה שהם עשו שם, ואת החלק הזה שהוסוק אמר להם שהוא כותב את הספר הזה מאילך....טאהיונג סוף סוף קיבל את זה. הוסוק כותב הספר. הוסוק הוא זה שכנראה גרם ליונגי לשכוח את הזיכרון. הוסוק.... הוא לקח את הטלפון בידיעה שהוסוק יענה לו לטלפון, הוא אמר זאת בעצמו, הוא נזכר במילותו של הוסוק כשהיה את הכתב על הקיר "דברו איתי דרך הטלפון אם תצליחו....אני רואה אתכם כל הזמן.." והחליט להתקשר אליו. הוא לקח את הטלפון שהיה על השידה ליד ראשו וחייג את המספר של הוסוק. הטלפון חייג, אבל לא היה שום מענה. טאהיונג ויתר וניתק, תוהה לעצמו מה הוסוק עושה כרגע. התקרה הכהה והמשעממת, האורות העמומים בחדר, האווירה הרעה בחדר..........הכל שקט. אולי אפשר לשמוע קולות תזוזה או את הנשימות של טאהיונג שהוא שואף את האוויר ונושף אותו, וככה התהליך מתמשך, לשמוע את הרעש בשקט, טיפות מים נופלות מכיור, והמחשבות של טאהיונג רק עולות לראש. מחשבות...זיכרונות יותר נכון. זיכרונות על העבר. הוא נזכר...שהוא ויונגי ראו את הסרט 'נשמה של כלב' ואיך שיונגי בכה...ואיך שהוא חיבק אותו....גם כשיונגי גילה שטאהיונג מסתכל כמעט כל יום על תמונות שלו בהיסטוריה בגוגל, שיונגי ראה אותו רק עם מגבת על גופו וגם שהם ישנו ביחד......הוא רצה שוב את החמימות הזאת בשינה הנוחה, מחובקים אחד בשני.........
את היום למחרת שבו הם שיחקו בג'אסט דאנס והתנשקו לראשונה בזכות קוקי.....אבל איפה קוקי? טאהיונג חשב. הוא נזכר שלא מזמן קופידון נכנס ודיבר איתם על ג'ונגקוק, אבל הוא דיבר גם על שאר חברי הלהקה, רק הוסוק נשאר שם בבית. טאהיונג לקח את הטלפון שלו שנית, ך לא ניסה להתקשר להוסוק, אלא להסתכל בו. הוא פתח את הטלפון, הסתכל על הישומיים שהיו שם, ולחץ על הגלריה. אין לו אינטרנט כמובן, אין לו רשתות חברתיות להיות בו כי הן צריכות אינטרנט. הגלריה נפתחה ובה היו מלא תמונות שלו ושל חבריו, והוא התחיל לדפדף. הוא הלך אל התמונה הראשונה שהיתה בטלפון שלו, בגלריה. הטלפון היה יחסית חדש, אבל הוא העביר את כל התמונות מהטלפון הקודם אל אותו טלפון. התמונה הראשונה היתה שלו בשנת 2013 שהוא צילם את עצמו ולא פירסם, תמונה ששמורה רק לעצמו לזיכרון, התמונה הכי חשובה שעשה בחיים. הוא התחיל לדפף, עובר כל תמונה והרגע שלה, ועצר על תמונה שלו ושל יונגי. הוא קירב את התמונה לפניו של יונגי, הסתכל על החיוך המתוק שהיה מרוח לו על הפנים, כשהם היו יותר קטנים. אחרי כמה שניות, הוא המשיך לדפדף, עד שעצר על תמונה של עצמו בשנת 2015. הוא ראה שם משהו, בלתי מובן, הוא ניסה לקרב.....הוא ראה צורת מלאך שקופה מאחורה. "מלאך..?" הוא תהה לעצמו, והמשיך לדפדף. מאותו רגע, הוא ראה בכל תמונה את זה, וכשזה הגיע לסלפי שלו עם כל חברי ביטיאס, זאת לא היתה סתם התמונה הרגילה שהיתה לפני, אלא כל אחד בצורה שונה. מלאך או שטן, אבל המקום שבו הוסוק היה לא נראה. הוא נגע במקום בו היה הוסוק, ואז הבזק אדום נהייה בעיניו. כשהוא פקח את עיניו, הוא היה במקום שומם וחשוך, ריק מאור יום, רק זוג עיניים אדומות נראו בפניו, והוא התחיל להילחץ.
"מ-מי אתה שם?! תן לי לחזור לחדר שלי! אני רוצה להשגיח על יונגי ולראות שהכל טוב איתו! אני לא רוצה לאבד אותו!" טאהיונג צעק, ובכל רחבי החדר נשמע מישהו מתגלגל מצחוק, אבל צחוק מרושע "אתה מצחיק אותי ילד. יונגי שלך לא יחזור...יהיה רק את יונגי החדש. אבל יש לי חבר בשבילך........" קול עמוק ומרתיע נשמע ברחבי החדר, מהעיניים האדומות.
לפתע, העיניים האדומות נעלמו, ובין רגע, .דמות נעמדה לפני טאהיונג. דמות.....הוסוק. הוסוק היה נראה נורא. כלומר, הוא היה נראה במצב נורא, היה כלוא בשלשלאות ואחת השלשלאות היתה מחוברת למקום אחר, למקום שכבר טאהיונג לא יכל לראות. "ט-טאהיונג...תציל אותי מפניו! בבקשה!" הוסוק התחנן, הוא נראה מעט שקוף, כאילו הוא מתחיל להיעלם.
"הוסוק!!!" טאהיונג ניסה לתפוס בידו של הוסוק, אבל הוסוק נעלם בין רגע.
"הוסוק?! איפה אתה?!?!!" טאהיונג צעק, כשהדמעות איימו ליפול על פניו.
העיניים האדומות נראו שוב, הפעם יותר קרובות, מפחידות וזוהרות. טאהיונג עצם את עיניו מהפחד, וכשפקח אותם, הוא היה בחדר שלו, עם חלון הזכוכית המבריק, עם המיטה הקטנה שלו המתאימה רק למישהו אחד, השידה שמאחורי ראשו, הקירות הכהים והתקרה הכהה שנהג לבהות בה בזמן האחרון. ראשו הורם, והביט כי ראה את הטלפון בידו, באותה פוזה שהיה בה לפני. התמונה עם חבריו, חזרה להיות נורמאלית. הוא הגדיל על פניו של הוסוק המחייך שם, שהראה את הזוהר שלו, הסאנשיין של כולם, וניסה להבין שברגע זה הוסוק אינו מחייך, אלא רק כלוא במקום שהוא לא יודע, ובמצב שהוא לא יודע, רק יודע שמשהו לא טוב קורה.
עיניו פנו אל הצד, והסתכלו דרך חלון הזכוכית על דמותו הישנה של הבן אדם עם השיער השחור שטאהיונג כל כך אהב ואוהב, יונגי. טאהיונג בהה בו מעט, עד שיונגי פקח את עיניו. ברגע זה, טאהיונג ראה לשנייה את יונגי האמיתי, עם העיניים החומות, זועק "הצילו!" ואז זה נעלם. טאהיונג מיצמץ פעמים רבות, ויונגי בעל העיניים הלבנות הסתכל עליו.
עיניו של טאהיונג נעצמו.
הוא פקח את עיניו כשהיה בחדר לבן, חסר דברים, אבל דמות למולו שכבה בו. דמות מוכרת...עם שיער חום...שפתיים גדולות ועבות....ג'ין. "...ג'ין..?" טאהיונג אמר בקול חלש ומודאג. הוא ראה את עיניו של ג'ין נפקחות לאט לאט, מביטות בפניו של טאהיונג שחייך חיוך קטן. "טאה...יונג?' ג'ין אמר בקול צרוד, מרוב בכי. "כן זה אני...טאהיונג...איפה אתה ואיפה השאר?" טאהיונג שאל וג'ין לא ידע מה לענות. הוא התרומם משכיבה לישיבה, ונזכר בג'ימין. "ג'ימין....כנפיים של מלאך..." ג'ין מילמל, ועיניו של טאהיונג נרחבו. "מה אמרת?" טאהיונ שאלונגע בכתפו של ג'ין, אבל אז הבזק קל סינוור אותו ולפני שטאהיונג עלם מהחדר, דמותו של ג'ין נראתה כמלאך ואז נעלם. טאהיונג פקח את עיניו שגילה שעבר למקום אחר, חדר אחר, בצבעי החדר שלו, רק חסר דבר עם משהו זוהר מעט ברקע. טאהיונג התחיל להתקדם אל הדבר הזוהר, שצורתו נהייתה יותר ויותר גדולה מפעם לפעם, מרגע לרגע, וחשפה דמות אדם מוכרת שוכבת על הרצפה וכנפיים שחורות הופיעו מאחוריה שזהרו טאהיונג התכופף גם הוא, ופניו הישנוניות של ג'ונגקוק נחשפו בפניו. הוא הושיט את ידו ללא מילה לכנפיו של ג'ונגקוק, וגרם להם להיפתח, לצורה של כנפי שטן שחורות להיפתח, ותנועה מהירה נהייתה מתחתיו. ג'ונגקוק התעורר מיד, ונעמד מיד מבהלה, אבל כשדמותו של טאהיונג הופיעה מולו, הוא נרגע מעט."אה...זה אתה..טאהיונג..טאהיונג!!!!!!!!" ג'ונגקוק הישנוני מיד נהפך לערני מפני שראה את טאהיונג למולו, וחיבק אותו חזק עדש טאהיונג אינו יכל לנשום. חיוך ארנבי עלה על פניו וטהיונג ניסה לנשום ,"ג'ונגקוק, אתה - חונק אותי -" טאהיונג אמר בציחקוק קל וג'ונגקוק עזב אותו. "טאה!!!! איך הגעת לפה???? לפני רגע היית משודר שם בטלוויזיה עם יו -" , "משודר?!!!!!" טאהיונג צעק והפריעה למה שג'ונגקוק התחיל לומר. "אממ כן.... הו נכון לא ידעתם על זה....." ג'ונגקוק אמקר בצחוק מבוייש וטאהיונג הסמיק מעט. " אבל ג'ונגקוק...למה יש לך כנפיים....?" טאהיונג שאל וג'טנגקוק הביט אחורה, מגלה את הכנפיים שמאחוריו והוא בא לומר משהו, אבל הוא נעלם בשנייה מעיניו של טאהיונג. "ג'ונגקוק????ג'ונגקוק?????!!!" טאהיונג צעק, וקול לידו נשמע. "...טאהיונג ...תהיה בשקט כבר אני מנסה לישון לעזאזל!!!" קול מוכר נשמע באוזניו של טאהיונג....קול שהוא מכיר....הקול של...נאמג'ון!!!!
"נאמג'ון!!!!זה אתה???" טאהיונג שאל ומתחיל ללכת, מחפש את נאמג'ון עד שדמותו נגלתה לפניו שוכב על הרצפה וישן ושיערו מבולגן. "נאמג'ון!!!!אני כל כך שמח שאני רואה אותך!!!!!איפה אנחנו???" טאהיונג שאל ונאמג'ון הסתובב אליו, כי לפני זה הוא שכב על הצד. "אנחנו בחדר שאני לא יודע למה ואולי זה בגללך ובגלל יונגי, ובמסך הזה אנחנו רואים אותך ואת - רגע רגע רגע רגע...אתה פה?!!" נאמג'ון התחיל לדבר, ועד שהוא קלט שטאהיונג לא מדבר איתו דרך המסך, אלא באמיתי הוא התיישב מיד והביט בו. "כן...אני פה...ואני לא יודע למה....אתה יודע לאיפה ג'ונגקוק נעלם?" טאהיונג שאל ונאמג'ון לא ענה. הוא לא ידע מה לענות. הוא הושיט את ידו לעבר טאהיונג ונגע לו בזרוע היד, "אני לא יודע.." הוא אמר, ואז גם לא צמחו כנפיים של שטן מאחוריו ופתאום נעלם.

טאהיונג התחיל להרגיש סחרחורת קלה, והניח את ידו על ראשו. הוא הרגיש כאילו הוא נופל למטה בסיבובים וניסה לעצור זאת, אך לא הצליח, והוא התחיל לראות מטושטש כמיץ הבצל הנכנס לך לעין ושורף אותה, ככה הוא הרגיש. אחרי כמה שניות, הוא פקח את עיניו, ומצא את עצמו בחדר שלו, שוב, עם חלון הזכוכית המבריק, עם המיטה הקטנה שלו המתאימה רק למישהו אחד, השידה שמאחורי ראשו, הקירות הכהים אבל הואא לא הצליח לראות את התקרה. משהו הפריע לו להסתכל עליה. משהו שלא אכפת לו שיפריע לו לבהות בתקרה, משהו שהוא מעדיף יותר מתקרה משעממת ומכל דבר, פנים יפות עם שפתיים בינוניות ועיניים מלוכסנות עם שיער שחור, ששמו יונגי.'

_______________________________________

אז הנה הפרק החדש שכתבתי, סליחה שיצא לי הרבה זמן לכתוב, לא היה לי מוטיבציה.
והיום נכנס יום כיפור, אז גמר חתימה טובה ושנה טובה לכולם!!!!!!!
מה אתם אומרים על הפרק???
💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕💕