I Need Somebody | Jaepil

8

אדום השיער נכנס אל הקפיטריה ולקח אוכל, משום מה, הוא חשב על ג׳אהיונג, הוא יודע שהוא חושב עליו יותר מידי, אבל הוא לא מצליח להוציא אותו מראשו.
הנער ראה את כחול השיער יושב לבד על אחד השולחנות והוא התקדם אל השולחן כדי לשבת איתו, הוא לא רוצה שהוא יהיה לבד, הוא תמיד לבד, וזה מעציב את וואנפיל, הוא לא מבין למה זה מעציב אותו, אבל הוא לא יכול לשלוט על זה, זה פשוט מעציב אותו.
״אני יכול לשבת?״ אדום השיער שאל וג׳אהיונג הנהן, זה לא שהוא מחכה למישהו, או שהוא כן חיכה... לוואנפיל.
שני הנערים ישבו בשקט ואכלו, שניהם לא ידעו על מה לדבר, הם רצו לדבר, אך אף אחד מהם לא ידע על מה לדבר.

״אז.. מ-מזג האוויר היום די נ-נחמד.״ כחול השיער ניסה לפתח שיחה, אבל זה רק גרם לוואנפיל לצחוק.
״מזג אוויר זה הדבר הכי טוב שיכלת לדבר עליו?״ אדום השיער הסתכל על הנער שמולו והמשיך לצחוק כשראה שיש לו פרצוף של ׳אני אהרוג את האידיוט הזה, למה הוא צוחק?׳ אך הוא הפסיק לצחוק ברגע שהעיפו מגש מלא באוכל על פרצופו של ג׳אהיונג.
״אומייגאד, אני מצטער, אני לא התכוונתי לעשות את זה, דוון! אתה אשם!״ עמד מול שני הנערים מישהו ששניהם לא הכירו, הוא ניסה שלא לצחוק אך הוא לא הצליח, הוא צחק מול פרצופו של ג׳אה שהתחיל לבכות.
״בריאן! זה לא יפה, גרמת לו לבכות! תפסיק לצחוק או שהיד שלי תפגוש את הפרצוף שלך.״ שחור השיער ניסה להיות רציני אבל תוך שניה הוא חייך כשראה את בריאן מסתכל עליו.
״סליחה שצחקתי, אני באמת מתנצל שהעפתי את המגש שלי עלייך, לא התכוונתי לעשות את זה, יש לי חבר אידיוט שהחליט לרוץ אחרי ולתפוס אותי אז המגש שלי עף עלייך.״ הנער הבלונדיני התיישב ליד כחול השיער שלא הפסיק לבכות, אך אדום השיער ישר קם ממקומו והרחיק את ג׳אהיונג מבריאן.
״אני לוקח אותו לחדר שלו, אל תתקרב אליו.״ אדום השיער הזעיף את פניו והבלונדיני גלגל את עיניו, הוא רק ניסה להיות נחמד אחרי מה שעשה.

הנער הצעיר החזיק את ידו של כחול השיער, הוא ניסה להרגיע אותו אך זה לא עזר, הוא המשיך לבכות.
הם נכנסו אל החדר וג׳אהיונג ישר ניתק את מגעם והלך אל המקלחת, הוא הוריד את בגדיו ונכנס אל תוך המקלחת.
הוא הרגיש כל כך רע, תמיד קורים לו דברים רעים, הנער הרגיש בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן שמחה, אבל זה תמיד חייב לההרס, הוא באמת היה שמח כשהוא היה עם וואנפיל, הוא הרגיש כאילו יש מישהו שכן אכפת לו ממנו.
ג׳אהיונג מנסה להבין כמה דברים, למה הוא כל כך מתרגש כשהוא שומע את קולו של וואנפיל, למה יש לו פרפרים בבטן כשהוא רואה את וואנפיל מתקרב, למה הוא כל כך נהנה מהמגע שלו?
אלה דברים שהוא לא מצליח להבין, למה הוא מרגיש את זה? הם מכירים רק חודש, אבל זאת פעם ראשונה שמישהו מקשיב לג׳אהיונג, הוא תמיד היה צריך להקשיב לאחרים, אבל אף אחד לא רצה להקשיב לו.
אפילו אמא שלו לא הייתה מקשיבה לו, היא הייתה כל הזמן עובדת, לא היה לה אכפת מהבן היחיד שלה, רק העבודה שלה עניינה אותה.
כשג׳אהיונג נזכר באימו, הוא התחיל לבכות שוב פעם, הוא מתגעגע אליה, קשה לו להאמין לזה שהיא שונאת אותו, הוא לא רוצה להאמין לזה, אבל אם היא הייתה אוהבת אותו הוא היה עכשיו בביתו.

כחול השיער יצא ממקלחת והתלבש, וגם ניסה לעצור את הדמעות שלא הפסיקו לרדת, כל פעם שניגב את דמעותיו נוצר שביל חדש של דמעות.
הנער הצעיר דפק בדלת כששם לב שג׳אהיונג נמצא שם יותר מידי זמן, אבל הוא לא פתח את הדלת, הוא לא יכול לפתוח את הדלת כשהוא בוכה.
״ג׳אהיונג, אתה נמצא במקלחת הרבה זמן, אני לא שומע מים זורמים כבר עשר דקות, אני רק רוצה לוודא שאתה בסדר.״ אדום השיער עמד ליד הדלת וחיכה למענה, אבל אז הוא שמע שג׳אהיונג משך באפו והבין שהוא בוכה.
וואנפיל דפק בדלת אך הוא לא פתח את הדלת, הוא חשב האם זה בגלל מה שקרה בקפיטריה, אבל זה לא בגלל זה, הוא לא יודע שהנער בוכה בגלל שהוא מתגעגע לאימו, ג׳אהיונג לא יכל להתעלם מהעובדה שאימו העיפה אותו מהבית.
הוא מרגיש בן אדם כל כך שנוא ולא מועיל, הוא מרגיש ככה כבר הרבה זמן, אבל הוא ניסה להתעלם מזה, הוא לא יכול להתעלם מזה יותר, אם הוא היה בן אדם אהוב, היו לו חברים, הורים תומכים, חיים יותר טובים, אבל אין לו חברים, כמובן שלא הורים תומכים, ובטח שאין לו חיים טובים.
״בבקשה תפתח את הדלת, אני לא יודע אם זה בגלל מה שקרה בקפיטריה או משהו אחר, אבל אל תבכה בגלל זה, לא מגיע לך לבכות בגלל שמישהו פגע בך, אתה בן אדם כל כך נחמד ולא מגיע לך להפגע בגלל אנשים.״ וואנפיל חיכה שג׳אהיונג יגיב, אך הוא לא אמר דבר, הנער רצה להגיד משהו, אבל הוא לא יכל להוציא מילה מפיו.

לאחר עשר דקות ג׳אהיונג פתח את הדלת ואדום השיער ישר תפס אותי וחיבק אותו, הוא דואג לו בגלל שהוא לא מפסיק לבכות, וואנפיל הבין שזה לא בגלל מה שקרה בקפיטריה, הוא יודע שזה משהו אחר שהוא לא דיבר איתו על זה.
״ל-למה אנשים שונאים אותי? א-אפילו אמא שלי שונאת אותי, מה עשיתי שאנשים כל כך שונאים אותי?״ כחול השיער הרגיש חולשה ברגליו ועמד ליפול, אבל וואנפיל תפס אותו והושיב אותו על המיטה, הוא נראה כל כך חלש באותו רגע, הוא גם בחיים לא הסכים לעצמו לבכות כשהוא עם מישהו, אבל הוא לא יכל להחזיק את הדמעות.
ג׳אהיונג גם מרגיש שהוא סומך על וואנפיל למרות שהם מכירים זמן קצר, וואנפיל היה האדם היחיד שהסכים להקשיב לו ולמרות שהוא לא ממש דיבר הוא היה לצידו ולא נתן לו להיות לבד.
״אני לא שונא אותך, אפילו לא קרוב ללשנוא אותך, לא משנה מה יקרה, אני אשאר לצידך ואעזור לך לקום כשתיפול.״ אדום השיער חייך לנער שישב מולו ואז עלה לו רעיון לראש, אך הוא בטוח שג׳אהיונג לא יסכים לזה, אבל מצד שני, אין מצב שלא יסכים.
״ג׳אהיונג, יש לי רעיון, אתה מרגיש בודד פה נכון?״ וואנפיל שאל, הנער הנהן ולקח טישו שהיה לידו וניגב את דמעותיו.
״תבוא אלי, לבית שלי, אתה לא תרגיש בודד, אתה תהיה איתי כל הזמן, אני מרגיש לפעמים לבד בבית שלי, אמא שלי כל הזמן עובדת ואני לא ממש רואה אותה, אז אתה מסכים לזה? וכן, זה אומר שתעבור לגור איתי, אותו בית, חדר ליד חדר, ארוחות ביחד, ממש כמו משפחה.״