השיעור הבה היה שיעור הסטוריה, שיעור מטעם אורדון (פעמיים בשבוע שלחו אלינו מורה מאורדון שלימד אותנו את הסיפורים של כל הממלכות שאורדון מורכבת מהם) זה היה השיעור הכי משעמם במערכת שלי, לשיעור הזה לקחתי את הספר החדש שלי כדי שתהיה לי דרך להעביר את השיעור. (המורה גם ככה דיבר פחות או יותר אל הלוח ולא שם לב שאף אחד לא באמת מקשיב)
מהרגה שפתחתי את הספר, לא יכולתי לסגור אותו. גם כהשיעור נגמר המשכתי ליקרוא.
אפילו בשיעור דרמת נבלים (התחלנו לילמוד אותו בערך חצי שנה לפני זה, כשממלכת כורונה הצתרפה לאורדון וגות'ל הגיעה לאי(היא אחת המורות שאני הכי אוהבת)). לא באמת השתתפתי.
כשניגמר יום הלימודים, האף שלי עדיין היה תקוע בספר. אחרי שנתקעתי בעמוד (זה ממש כאב), ניזכרתי שאני צריכה להניח את הספרים שלי איפוא שהו.
הלכתי לספינה שלי כדי להניח שם את הספר, ואחר כך זה היה כמו תמיד, הגעתי למסעדה של אמא שלי, חטפתי מכות רצח על זה שהברזתי למשך יום שלם, ועבדתי כשכולי עצבים.
תוך כדי שעבדתי שמתי לב למשהו מוזר שהופיע בטלוויזיה הקטנה שהייתה במסעדה של אמא שלי, דיברו שם על משהו כמו שבני נבלים עומדים להגיע לאורדון.
הייתי חושבת שאורדון עושים לנו איזו מתיחה עם לא הייתי יודעת שאורדון היא ארץ מוזרה שלא עושים בה דברים רעים.
צווטתי את עצמי, זה די כאב ועשיתי לעצמי חתיכת פאדיחה אבל הבנתי שזה לא היה חלום.
בשלב הזה, כל מה שיכולתי לעשות היה להתפלל שאני אהיה אחת הבני נבלים שיגיעו לאורדון.
אחרי כמה שעות (כשהמיסעדה של אמא שלי נסגרה) ישבתי על חוף האי והיסתקלתי על אורדון כשכולי מלאת קינאה.
פתאום ראיתי על החוף של אורדון מכונית, ולא סתם מכונית, לימוזינה שעל מיכסה המנוע שלה היה את סמל ראש החיה של אורדון.
הלימוזינה התקדמה לכיוון הים, המחשבה שעלתה לי לראש היתה "מה האידיוט הזה עושה?". כשחצי גלגל כבר היה באוויר, לבנים צאובות זוהרות צצו משום מקום ויצרו ויצרו גשר עד לאי העבודים.
העיניים שלי כמעט יצאו מהחורי.
כשהלימוזינה עברה את הכיפה הקסומה הרגשתי לכמה שניות את מגע הקסם, בשלב הזה נרגעתי קצת כי זה הזכיר לי שמאחורי הכיפה הקסומה יש קסם.
זה בכול זאת היה מוזר שלימיזינה מאורדון הגיעה לאי העבודים.
הלכתי אחרי הלימוזינה שהמשיכה ליסוע ועצרה ליד הטירה של מאליפיסנט.
ראיתי את הקונדסאים מסתכלים ממרפסת החדר של מאל ומיד הבנתי שהם בני הנבלים שיגיעו לאורדון.
לא האמנתי שהם הולכים לאורדון בזמן שאני נשארת להרקב באי, כעסתי יותר משכעסתי איי פעם (ותאמינו לי שכעסתי הרבה בחיים).
פתאום חשבתי על זה שיכול להיות בספר הכשפים שלי לחש לשימור קסמים. הרי נהג הלימוזינה יהיה חיב לפתוח את הכיפה הקסומה וברגע הזה אני אוכל לעשות קסמים אז אני אוכל להתיל כישוף שימור קסמים ואז אני הכיפה תישאר פתוחה ואני אוכל לצאת.
רצתי לספינה שלי לקחתי את ספר הכשפים שלי וחיפשתי במרץ לחש לשימור קסמים. אחרי כמה שניות מצאתי בדיוק את הלחש שחיפשתי "החזק כעת זמני בחוזקה ושמור קסם זה לעוד דקה!"
מלמלתי בשקט "תודה אבא".
חיכיתי במתח שהכיפה הקסומה תיפתח ופתאום הרגשתי את מגע הקסם ומיהרתי לומר את הלחש אבל בדיוק כשסיימתי לומר אותו, הכיפה הקסומה נסגרה, יצא לי מהיד אור זורח בצבע תכלת, היה הדף ענקי, נסחפתי אחורה בערך שלושה מטרים ונפלתי למים.
ירקתי קצת עצות רקובות והסתכלתי על הלימוזינה שהלכה והתרחקה לעבר אורדון.
בחוץ היה יום יפיפה, באי היה לח ומגעיל כמו תמיד, אבל בתוך הלב שלי השתוללה סערה.
VOUS LISEZ
ביתם של הים והצל - פנפיק היורשים
Fanfictionאי פעם תהיתם איך אומה הרגישה? מי היו מסביבה כל חיה? מה הפך אותה למי שהיא? טוב, זו ההזדמנות שלכם לגלות. (כולל ספויילרים לספר , לחלק מהסדרה, ולשני הסרטים)
