ביתם של הים והצל - פנפיק היורשים

פרק 5 - זנב עקום וכבוד רמוס

אמא שלי צעקה עלי לחזור למסעדה ( באו אוד לקוחות) נדפק לי השחנ"ש עם עצמי.
חזרתי למסעדה ורק מתוך סקרנות הסתכלתי מי הלקוחות החדשים ומאל היתה בינהם. כשעברתי ליד מאל הי תפסה אותי בצווארון ואמרה "עכשיו תקשיבי לי טוב שרימפי, את והחברות שלך עברתם היום כל גבול, גנבתם לי את המעמד בבית הספר ועכשיו כל האי פחות פוחדים ממני בגללכם"ואז היא mלחשה לי באוזן "ועכשיו אני עושה את זה כדי להחזיר לעצמי את המעמד" וחיכה עילי חיוך ערמומי, לפני שסמתי לב היא זרקה אותי על הריצפה ותוך כדי שהיא יצאה החוצה היא דרכה עילי כאילו הייתי חלק מהריצפה, ותוך כדי שהיא יצאה ראיתי את סקרלט עומדת ליד הדלת ומסמנת לי לבוא.
מיהרתי לקום ולבוא אחרי סקרלט.
הזנב של סקרלט היה עקום בצורה מוזרה שהיה נראה כאילו דרכו עליו.
היא קופפה את האוזניים והשפילה מבת,
סקרלט התחילה לומר "אני כל כך מצטערת" אבל מיהרתי לסתום לה את הפה.
"תיזהרי" אמרתי לה "אסור לנו לדבר שיחות נפש כאן כששומעים אותנו"

לקחתי את סקרלט לסלעים שמול הים (אף פעם לא היה שם אף אחד פשוט בגלל שזאת אווירה קיצ'ית מידי)

אני: מה רצית להגיד לי?
סקרלט: רק רציתי להוציא אותך מהבושה הזאת.
אני: למה איכפת לך ממני?
סקרלט: כי אנכנו חברות עכשיו, חברות צריכות לעזור אחת לשניה.
אני: מה קרה לך בזנב?
סקרלט: אאהה זה, מאל עשתה לי את זה.
אני: היא תפסה אותך בזנב, סובבה אותך באוויר ואז הטיחה אותך בקיר. נכון?
סקרלט: כן. איך ידעת?
אני: כי אני מכירה את מאל.

לסקרלט התחילו לזלוג דמעות בעיניים, "אנכנו איי פעם נהיה יותר ממה שאנכנו עכשיו?" היא שאלה אותי "אני מתכוונת יותר ממטרה קלה למאל להוציא עליה את הכעס שלה?"
"אני באמת לא יודעת" עניתי לה כשגם לי התחילו לרדת דמעות.

שתינו ישבנו ביחד והסתכלנו על הים.

אני: חשבת פעם איך זה לגור שם?
סקרלט: איפה? באורדון? האמת שלא, אף פעם לא דמינתי מציאות שונה מזו שאני חיה בתוכה.
אני: האמת שלפני היום לא חשבתי על זה שיכולה להיות מציאות טובה יותר מהאי הזה אבל איך שהו היום כל החיים שלי התהפחו.
סקרלט: גם זה קשור ליום הילדות שעברת?
אני: על מה את מדברת?
סקרלט: אני מיצתערת, שמעתי אותך כודם כשדיברת עם עצמך.
אני: זה בסדר, גם ככה אני מעדיפה לדבר עם משהו קצת יותר חי מההישתקפות שלי.