הפעם היחידה בחיים שלי שהרגשתי כמו ילדה היתה במסיבת יום ההולדת של איווי (הבת של המלכה הרעה). הייתי אז בערך בת שש ובאמת הרגשתי כמו ילדה בגילי.
בכול אופן, שם פגשתי את האנה (הבת של האדס) ואת סקרלט (הבת של סקר(הי נראית כמו בת אדם רגילה רק שיש לה אוזניים, אף, זנב וטפרים של אריה.)) ומסתבר שעוד לפני זה הם הכירו את פרדי, ארבעתינו דיברנו שם לא מעט ונהינו חברות ממש טובות (*רעות...לא משנה) אבל אני ופרדי לא סיפרנו להם שום דבר על זה שאנכנו אחיות (אים פחדתי מאמא שלי כשהי צעקה עלי אז רק לחשוב על המכות שאני אקבל ממנה כשאני אחשוף את הסוד הכי גדול שלה הפחידה אותי).
האמת שמרוב שנהנתי מהעובדה שיש לי חברות בקושי שמתי לב למסיבה.
נהנתי יותר מאי פעם ופתאום כולם קפאו מפחד, מאליפיסנט צעקה "המסיבה נגמרה. תתבישו לכם המלכה הרעה ובתה שלא תעזו להראות שוב את הפרצוף שלכם במקום הזה".
חזרתי להרגיש כמו נערה בוגרת (למרות שהייתי רק בת שש).
לרגע אחד שררה דממה, המלכה הרעה ואיווי ברחו וכל האורחים התחילו להתפזר לבתיהם.
התחלתי פתאום לשים לב שמסביבי מרחלים עלי, על כמה שהשם שלי "אומה" הו מוזר, או על כמה שאני נראית כמו ילדה קטנה וטיפשה עם הטלטלים הכחולים שלי.
חזרתי לעליית הגג של אמה שלי שבורה לגמרי.
טיפלתי בבעית הטלטלים שלי בכך שקלעתי אותם להמון צמות דקות ותוך כדי חשבתי ( זה בדרך כלל מה שאני עושה כשאני מטפלת בבעיות של עצמי) חשבתי על מה בעצם הופך את מאליפיסנט לנבל הכי עוצמתי? אחרי הכל, מה שהביס אותה היה בסך הכל אחת הפיות של אורורה.
ועוד יותר חשבתי מה הופך אותי לילדה הקטנה והחלשה שכולם דורכים עליה?
החלטתי שמימחר אני ילדה אחרת, החלטתי שאם מישהו דוחף אותי אני דוחפת אותו יותר חזק.
החלטתי שאת שמי "אומה" אני אהפוך לדבר מאים וגאה.
ביום למחרת באתי לבית הספר בצורה שונה מבדרך כלל, הפעם באתי עים החבירות החדשות שלי . הלכנו ביחד וריכלנו על כל מי שהיכרנו בערך.
איחרנו ביחד איחור רציני, היינו מרוצות מעצמנו וכך גם המורים.
בהפסקות התעללנו ביחד בתלמידים אחרים מבית הספר.
בגלל שלפני זה תמיד הייתי בודדה ואפלה לא יכולתי לדמיין אפילו כמה נפלא זה לעבוד בקבוצה חזקה.
הרגשתי טוב עם עצמי, אפילו מאל ניסתה לשמור ממנו מרחק.
כשחזרתי מצב הרוח שלי היה בעננים, אף אחד לא הבין מה קרה לי.
ישר כשסיימתי את העבודה במסעדה של אמא שלי יצעתי הסתכלתי על מה שמאחורי הכיפה הקסומה (אצל רוב האנשים כשהם מסתכלים על מה שמאחורי הכיפה הקסומה הם מסתכלים על אורדון אבל אני הסתכלתי על הים) אם תישאלו אותי הים הוא המקום הכי יפה בעולם, אני כל כך אוהבת להסתכל על איך שהגלים זזים ומתנגשים אחד בשיני.
תמיד תהיתי לעצמי איך נשמע ואיך מריח הים, שמעתי שלים יש ריח מלוח עדין וקול רישרוש נעים אבל אף פעם לא הצלחתי לדמיין את זה, בקללי תמיד היה לי קשה לדמיין ריח או צליל נעים בגלל שאף פעם לא הרגשתי דבר כזה ולים שהיה שהיה בתוך הכיפה הקסומה היה ריח של ביוב (כמו לכל האי) והו לא השמיע אף צליל.
תוך כדי שישבתי והסתכלתי על הים חשבתי על כמה שונה הייתי היום מבדרך כלל.
תוך כדי שהסתכלתי על ההשתקפות שלי במים חשבתי על איך אותה ילדה שאתמול כולם דרכו עליה הפכה לנערה חזקה שכולם פוחדים ממנה?
היה טיבעי לחשוב שזה בגלל שהיו לי חברות אבל ידעתי שזה לא רק בגלל זה.
חשבתי קצת והגעתי למסכנה שפשוט לפני זה הייתי חסרת ילדות ואתמול בלילה עברתי את תקופת הילדות שלי.
הילדות הזאת אולי נמשכה רק יום אחד אבל זאת בכל זאת היתה ילדות, כן ילדות נהדרת.
YOU ARE READING
ביתם של הים והצל - פנפיק היורשים
Fanfictionאי פעם תהיתם איך אומה הרגישה? מי היו מסביבה כל חיה? מה הפך אותה למי שהיא? טוב, זו ההזדמנות שלכם לגלות. (כולל ספויילרים לספר , לחלק מהסדרה, ולשני הסרטים)
