ככה זה בעצם המשיך: יש לי חברות, בעיות במסעדה של אמא שלי, מידי פעם אני והחברות שלי טיפה נשחפות ומאל מזכירה לנו שלא כדאי להתעסק איתה. ( אבל הסיפור לא יכל להסתיים כאן.)
אחרי שישה חודשים בערך אני זוכרת שהלכתי הפעם לבית הספר בלי החברות שלי פתחתי את הלוקר שלי וראיתי שהפרוייקט שלי בשיעור "המצאות מרושעות" לא נמצא שם. מצאתי מהר מאוד את מי שגנב לי את העבודה זה היה גיל (הבן של גסטון).
השלב הבה היה מאוד פשוט: לכדתי אותו בקצה מסדרון חשוך (תמיד הייתי מלכת דרמה) ואמרתי לו "באו נעשה עשק גיל, אתה תחזיר לי את זה ואני מבטיחה שאני לא אכאיב לך יותר מדי". בהתחלה הוא לא החזיר לי את העבודה ממש בקלות עד שנעצתי בו מבט רצחני שהבהיר לו בדיוק למה התכוונתי.
הוא התקרב עילי רועד מפחד והחזיר לי את העבודה. לקחתי את העבודה מהיד שלו ואז בעתתי לו במפסעה והלכתי לשיעור.
לא סיפרתי לחברות שלי שום דבר פשוט כי לא חשבתי שזה משהו מיוחד שצריך לספר עליו.
כשיצעתי להפסקה עם סקרלט גיל שיקשק מפחד כשהוא עבר לידי וכשהסתכלתי עליו הוא ברח, סקרלט שאלה מה נסגר איתו אז סיפרתי לה (היה נראה שגם לה זה לא נראה כמו משהוא מיוחד).
עם הזמן נראה היה שהתחלתי ממש לשלוט בגיל, לא הייתי צריכה אפילו לומר כדי שגיל יעשה מה שאני רוצה. בשלב מסוים הגעתי למסכנה שאם אני יכולה לשלוט בילד אחד אני יכולה לשלוט בעוד ילדים.
בערך בגיל 8 כבר היתה חבורה שלמה של ילדים שעשו כל מה שאמרתי.
כמו לכל נבל החלום שלי היה להשתלט על העולם, בכל אופן ידעתי שבמצב שלי אין לי סיקוי להגשים אותו.
שעורי הבחירה שיש לנו בחטיבת הביניים הם טיפה שונים ממה שיש בבתי הספר באורדון. באי העבודים יש לנו רק שיעור בחירה אחד והוא ממש לבחור לחיים איזה סוג של נבל נרצה להיות.
אני נרשמתי לשיעור פיראטים בהדרכתו של קפטן הוק (וכך גם כל חבורת הילדים ששלטתי בה).
השיעורים ממש לא היו קלים, ללמוד סייף זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי וגם לנווט ספינה זה לא הכי קל בעולם (כמובן שלא באמת ניווטנו ספינה כי באי אין איפה אבל הצלחנו לארגן משהו מספיק דומה) אבל הדבר הכי קשה היה לעבוד ביחד כצוות, לכם זה אוליי נשמע מוזר אבל לילדה שחונכה כל החיים שלה לאכזריות ולאנוכיות נורא קשה לעבוד ביחד עם מישהו שלא איכפת לה ממנו. אבל עם אני ממש רוצה משהו, אני מוכנה לעשות הכל בשביל זה.
ככול שחלף הזמן הקדשתי יותר מעצמי לשיעורי פיראטים ופחות לזמן עם חברות ובשלב מסוים הפסקתי להפגש עם החברות שלי והקדשתי את כל כולי לשיעורי פיראטים.
בסוף חטיבת הביניים, כשהייתי בערך בת 14, אחרי עבודה קשה, עברתי את שיעורי הפיראטים עם מאיות בכל המבחנים.
בסוף השנה קפטן הוק אמר שהקבוצה שלנו צריכה לבחור קפטן, בקושי עשינו הצבעה וקבר כולם צעקו את השם שלי.
בתור עבודה לסוף השנה היינו צריכים לבנות את הספינה שנשתמש בה לחיים האמיתיים ובגלל שאני נבחרתי להיות הקפטן אני הייתי צריכה לתכנן לתכנן את הספינה ולתת הוראות איך לבנות אותה.
בשביל לתכנן ספינה לא מספיק לבנות חתיכת עץ שתוף. לבנות ספינה זאת אסטרטגיה והספינה היא מה שישמש אותי לכל החיים. זה לא קל לעשות משהו כל כך משמעותי בגיל כל כך צעיר.
תוך כדי הבניה של הספינה לא רק נתתי הוראות אלא גם בניתי בעצמי. קפטן הוק ראה את זה ואמר שהוא אף פעם לא ראה מסירות למקצוע הרשע שנבל בחר לעצמו. מצד אחד הרגשתי מרוצה מעצמי, אבל מצד שיני כעסתי על ההורים שלי שאפילו המורה שלי מקדיש אלי יותר צומת לב מהם.
אני זוכרת את היום שבו סיימתי לבנות את הספינה שלי, זה היה אחד הימים הכי מאושרים בחיי, היום שבו הסתקלתי על הספינה שלי בתחושה של "עשיתי את זה", היום שבו הפכתי מאומה לקפטן אומה.
YOU ARE READING
ביתם של הים והצל - פנפיק היורשים
Fanfictionאי פעם תהיתם איך אומה הרגישה? מי היו מסביבה כל חיה? מה הפך אותה למי שהיא? טוב, זו ההזדמנות שלכם לגלות. (כולל ספויילרים לספר , לחלק מהסדרה, ולשני הסרטים)
