קאל לא עף הרבה זמן והוא התחיל להתעייף לאחר זמן לא רב."כל כך מהר עייף?"שאל ליקארוס בגיחוך. קאל התעלם ממנו."אתה צריך לתת לרוח לקחת אותך לא להלחם בה"הסביר. קאל עשה כמו שליקארוס אמר וניסה לתפוס את הרוח. זה לא היה קל."תיישר ת'כנפיים ותזוז עם הרוח. כשאתה מתחיל לרדת כלפי מתה או מלה תתן תפיחה בכנפיים ותתיישר"אסביר ליקארוס. סוף כל סוף קאל הסתדר. ליקארוס סימן לו עם אגודל למלה שהוא מתקדם מעולה. קאל חייך וכאשר הוא היה בטוח בתעופה שלו הוא נתן לעצמו להסתכל מסביב. המקום היה יפיפה. אלפי עצים אשר התנוססו מתחתיו בשלל צבעים. ציפורים שפינו להם את הדרך אך לא חששו מהם כלל ואף נשארו קרובים עד כדי נגיעה. קאל לא יכל להתאפק ועשה כמה סלתות. ליקארוס חייך והצטרף אליו."אני מלך העולם!"צרח קאל ואתחיל לעוף מהר יותר. ליקארוס עקף אותו בלי שום קושי. לא עבר זמן ושניהם התחילו לעשות תחרות כשפה ושם ליקארוס מתקן את קאל בכיוונים.
"קאל!" קאל הסתובב לכיוונו של ליקארוס."מה?"שאל"נוחתים!"אסביר ליקארוס. רק אז קאל ראה את המקום. הוא חשב שזה יהיה בית עשוי עץ פשות וקטן אבל זה לא היה כך. הבית היה עצום. זה היה נירא כמו טירה וזה היה עשוי אבן."איך זה שאף אחד לא ראה את הבית הזה?"שאל קאל."ראו"אמר ליקארוס ואתחיל לנחות. קאל ירד אחריו. הם נחתו על הדשה המטופח אשר היה מחוץ לבית. שניהם הכניסו את כנפיהם חזרה אל גבם. יותר נכון למהר החסירו את עצמותיהם המיותרות שיצרו כנפיים. ליקארוס ניכנס אל הטירה הענקית שדלת הייתה בגובה של שתי קומות. קאל ניכנס אחריו.
הבית היה מאובזר יפה. ריח של פרחים היה בכל מקום. השמש של אחר הצהריים זרחה דרך חלונות הזכוכית העצומים שאתרו את קירות הסלון. מדרגות פנו לקומה נוספת שנתלתה במן מרפסת בתוך הבית. המקום היה נירא כמו הארמונות בסרטים. עצום, יפיפה ועם אבירה ביתית. קאל הסתובב במקום. חוקר כל פרית. בין אם זה עציץ קטן ובין אם זה גילופים יפיפים שצצו מן הקירות והראיתם. ליקארוס צחקק למרה התפעלותו של קאל. "יפה הא?"שאל זה. קאל לא תרח לענות לו ומיד רץ אל אחד הדלתות שהיו בסלון."זה ארמון!"צעק קאל באודו רץ ברחבת הריקודים הענקית אשר אופיה מולו."בה לך לרקוד?"צחקק ליקארוס. קאל אפסיק לרוץ."מה?" ליקארוס צחק למראו של קאל המופת."אתה מתנהג כמו בת! והחיוך הזה שלך חמוד רצח"צחק ליקארוס וקרץ לקאל. קאל גלגל עיניים ורץ אל חדר אחר.
ליקארוס ידע שקאל יעצור מול התמונה. הוא תמיד נעצר שם. באתחלה הוא לא ידע את משמהות התמונה. אבל הוא אבין בסופו של דבר. וכשהוא אבין הוא בכה. קאל אמד מול הקיר והתבונן בתמונה הענקית שהייתה עליו. זה היה ציור של מאות אנשים בפסטיבל ענק. הם רקדו וצחקו. במרכז כל זה היו על בימה מלאה בעצים שלושה אנשים שישבו על ברקיהם. לא ראו את פניהם אבל זה היה ברור שהם לא חגו. היה להם רק חתיכת בד שכיסתה את חלקם התחתון ומגבם צץ משהו שנירא כמו כנפיים שנחתכו. מאליהם היה אדם עם גרזן. במבט מרחוק זה היה ציור שמח אבל מקרוב זה היה מובן שהאנשים האלו היו משני צורה ושהם הוצאו להורג. "אימא ציירה את זה אחרי שהיא לראשונה ראתה צייד "אמר ליקארוס. דימה ירדה על לחיו של קאל. זה היה ציור שרק משני צורה יכלו להבין. ללא ספק משפחה הייתה הדבר הכי חשוב למשני הצורה. המשפחה שלהם הייתה הדבר היחיד ששמר אליהם באמת."זה אכזרי"אמר קאל חרישות. ליקארוס הנן."אימא אמורה להגיה כל רגע. בא נלך מטבח" אמר ליקארוס ואכל ללכת. קאל אלך אחריו בלי לומר מילה.
YOU ARE READING
מי שפחדתי להיות
Fantasyקאל הוא ילד אשר נולד עם יכולת משונה. לשנות את צורת גופו. ליצור עצמות נוספות ואף לאחסיר. לקאל אין לא אימא ולא אבא. הוא חי עם משפחתו החורגת והטובת לב כשהוא מסתיר מן העולם כולו את יכולתו. עד שהוא פוגש את ליקארוס באחד מטיולי בית הספר. ליקארוס הוא נער בע...
