הרפתקאותיו של צלף: ספר 1: הצבא

פרק 2

היו המון עמדות.

כל מיני מתחמים, מטווחים, מסלולים לשיפור כושר כמו ריצה וחדרי כושר.

ראיתי עמדה שכתובים עליה: "מבחנים"

ניגשתי לשם וראיתי שאני שלישי בתור לפי הרישום שלהם.

הלכתי אל אחד החיילים הוותיקים ושאלתי אותו: "סליחה? אתה יכול בבקשה להגיד לי מה זה המבחנים האלו?"

הוא הסתובב אליי ואמר: "אלו מבחני כושר כדי לבדוק את היכולות שלך. תיכנס במספר שאתה רשום בו ותיתן את המיטב שלך."

"תודה רבה" אמרתי והלכתי.

שמחתי. אני טוב מאוד בספורט. השני הכי טוב בכיתה.

אבל בכל זאת נלחצתי כי לא ידעתי מה יהיה שם...

"מספר 2! נא להיכנס!" נשמע קול רועם ברקע.

ידעתי שאני אחריו והדופק עלה לי עד כדי כך שהרגשתי אותו בכל מקום בגופי.

החלטתי להירגע כדי שהגוף שלי לא יתחיל להילחץ ובאותו הזמן להתאמץ, כדי לא להתעלף.

נשמתי כמה נשימטת עמוקות.

התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שהגעתי והכל בסדר ושאני הבא בתור במבחנים.

היא איחלה לי בהצלחה ושלחה לי נשיקה וניתקה את הטלפון.

שמעתי שלמרות שהיא גרושה מאבא שלי, כאב לה. אולי עליי. שאני צריך להתחיל שירות צבאי כבר ככה, עם אבא שמת יום לפני.

החלטתי להתאמץ בשבילו. לתת את כל מה שאני יכול כדי שאם הוא היה חי הוא היה מתגאה בי.

נשמתי עמוק וחיכיתי לתורי.

"מספר 3! נא להיכנס!"

נכנסתי פנימה.

זה היה אולם ענק שהיה בו הכל. כדור ברזל, משטח ריצה, קיר טיפוס, משקולות, אופני כושר, מתח... ממש הכל.

הבאתי למאמן את תעודת הזהות שלי וכאשר הוא החזיר לי אותה שמתי אותה בתיק תוך כדי שהוא אמר: "יש לנו כאן כל מיני מכשירים ואתגרים. בכל פעם שתגיע לאתגר מסויים אני אגיד לך כמה אתה צריך לעשות כדי להצטיין.

בין אתגר לאתגר יהיו לך 2 דקות מנוחה.

אתגר ראשון: הדיפת כדור ברזל. 11 מטרים או יותר - ותצטיין. מוכן??"

"כן המפקד!" קראתי והרמתי את כדור הברזל.

הדפתי אותו, והוא עף באוויר.

"12.5 מטרים! מרשים!" הוא אמר ורשם את התוצאה שלי. חייכתי חיוך קל.

"האתגר הבא! ריצת 2500 מטרים. ייעדך: 8 דקות ו50 שניות או פחות!

התחלתי לרוץ.

בסיבוב הראשון לפי השעון שלי עשיתי 1:45. תוצאה טובה. הייתי צריך לעשות 5 סיבובים בסך הכל כדי לסיים את המסלול.

סיבוב שני: אותו הדבר בדיוק.

לימדו אותנו לשמור על קצב קבוע כל הזמן, וזה מה שעשיתי.

סיבוב 3: 1:50. התחלתי טיפה להתעייף אבל המשכתי לרוץ.

בסיבוב הרביעי הורדתי את הקצב ל2:15.

הייתי בלחץ כי זה אומר שאני לא אעבור את המבחן...

אז התחלתי לתת ספרינט. כמה שאפשר. רצתי ותוך כדי צעקתי: "בשביל אבא!"

סיימתי את הסיבוב הזה ב1:15 שניות.

הייתי מאושר, אבל מותש. הלב שלי עמד להתפוצץ והריאות גם...

הייתה לי מנוחה של 2 דקות והורדתי את הדופק שלי במעט.

המאמן קרא: "האתגר הבא: קיר טיפוס!

טפס על הקיר הזה לגובה 15 מטרים בתוך 25 שניות - ותצטיין!"

התחלתי לטפס. לטפס מטר בשנייה ושני שליש זה מטורף! התחלתי לטפס והגעתי בערך ל10 מטרים. נשארו לי 7 שניות.

טיפסתי עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד - ואז החלקתי.

למזלי תפסתי בקיר אחרי 2 מדרגות בערך. נשארו לי 3 שניות.

אני לא מבין איך הצלחתי אבל פשוט זינקתי אל הקו הלבן שהיה מסומן על הקיר ועברתי אותו.

"אתה בחור בר מזל -אדם. 24.9 שניות!"

נשמתי לרווחה. אני מזיע כולי אבל אני חייב להמשיך.

אחרי שתי דקות של מנוחה המשכתי לאתגר הבא: "משקולות! אתה צריך להתחיל לאט, ולהצליח להרים משקולת של 60 קילו!

בהתחלה: 10 קילו!

אחר כך 20!

וכך הלאה עד שתגיע ל60 קילו! 5 הרמות וסיימת. ברור?!"

"כן המפקד!" אמרתי תוך כדי שאני מנגב את זיעתי כדי שהמשקולות לא יחליקו לי מהידיים.

הרמתי 10 קילו, 20 קילו, 30 וגם 40 - והיה בסדר.

הגעתי ל50. דחפתי את המשקולת מהחזה שלי כלפי מעלה - השרירים רעדו לי אבל בסופו של דבר הצלחתי.

ב60 קילו ביקשתי חצי דקה של הירגעות.

אבל לא נרגעתי. חשבתי על אלה שרצחו את אבא שלי בדם קר.

"אני מוכן!" קראתי.

התחלתי להרים. "1,2,3,4" קראתי.

"ח-מ-ששששש!" קראתי קריאת ניצחון תוך כדי הוצאת אוויר בגלל המאמץ הרב.

"אתה בחור בכושר רב ומבצע את זה לעניין! ישר כוח!" המאמן אמר לי.

"תודה המאמן." אמרתי לו.

"באופני הכושר צריך להתאמן על דרגה 8 במשך רבע שעה ללא מעצורים. יש לך מסלול מדומה שאותו אתה צריך לעבור בזמן הזה.

אם תבצע את זה כמו שצריך - " הוא נתן לי סימן להמשיך אותו..

"אני אצטיין." השלמתי אותו במהירות.

התחלתי לבצע את המסלול.

בהתחלה זה היה קשה, באמצע התרגלתי והיה בסדר.

"נשארו לך עוד 8 קילומטרים ב5 דקות!" הוא אמר.

"דרגת הקושי שלך יורדת ל5!" הוא אמר.

שמחתי ונתתי את כל מה שיש לי.

סיימתי דקה לפני סיום הזמן.

"מצטיין בספורט הא? מבחן אחרון. אם תצטיין בו - תעבור לשלב הבא." הוא אמר.