לחצנו ידיים ובזמן שעשינו את זה איזה מישהו מהקבוצה השנייה ניגש אליי ואמר לי: "מהלכים טובים יש לך. בהצלחה."
"תודה רבה! בהצלחה גם לך!" אמרתי לו בחזרה.
המשחק התחיל.
הפעם היה זמן לתכנן מהלכים כקבוצה.
"שכל אחד ייקח שתי אבנים". רועי אמר.
כולם אספו שתי אבנים לכיסים שלהם ורועי המשיך.
"אם מישהו מתקרב אליכם, תזרקו אבל לשיח קרוב, וכשהוא ילך לבדוק מה זז שם - תירו בו."
"רעיון גדול!" כולם הסכימו ואמרו.
"גם לי יש רעיון." אמר דני.
"דבר." אמרתי לו.
"כשנתחיל את המשחק מישהו יצטרך להשאיר את הפנס שלו דלוק באיזשהו מקום ולהתחבר כמה מטרים ממנו.
כשהקבוצה השנייה תגיע לבדוק מי הדפוק שהשאיר את הפנס הדלוק, הם יגלו שיצאו דפוקים בעצמם ושהם נפסלו. מה אתם אומרים?"
"גם זה רעיון טוב." אמרו גילי ולילי ביחד.
"כל אחד יעמוד בעמדה שהוא מחפה על חברו. למשל אני אעמוד במקום שאני יכול לראות את אדם והסביבה שלו, ודני יעמוד במקום שהוא יכול לראות אותי, וכך הלאה. ככה כל אחד יחפה על השני." שי הציע.
"רעיון מצויין!" אמרתי.
"אוקיי! נגמר לכם הזמן!!! הזוכה מבין שתי הקבוצות האלו יקבלו צ'ופרים לאורך כל השבוע!" אמר המפקד.
כולם עמדו במקומות שלהם ואז שי לחש: "בהצלחה ח'ברה!"
"בהצלחה" כולם אמרו אחד אחרי השני. האמת? זה היה נשמע כמו הד...
התחלנו לשחק. אני רצתי לאגף והנחתי את הפנס.
הדלקתי אותו ורצתי להתחבא בתוך סבך של שיחים.
הכנתי את האבן שלי ויצרתי קשר עין עם לילי לראות שהיא שומרת עליי, ועם גילי כדי לראות שהיא שומרת על גילי.
כיוונתי את הרובה ויריתי ירייה ארוכה. פגעתי בול במטרה.
אחד בחוץ. נצטרך להוציא עוד שבעה אנשים כדי לנצח.
ברגע הזה כל הקבוצה יצאה בחמולה אחת אלינו.
נלחצנו אבל נשארנו ממוקדים במטרה. זרקתי את האבן אל השיח עם הפנס, והם הלכו לשם. כולם ביחד.
בשנייה אחת, כולנו יצאנו מהמחבוא וירינו בהם. כולם נפסלו בבת אחת.
"ניצחנו!!!" קאי קרא.
"תוכניות מעולות יש לכם! קבלו ח"ח!" אמר המפקד.
"מי המוח מאחורי כל התכניות האלו?"
התחלתי להסביר: "בסבב הראשון אני, בסבב השני אני ושי, ובסבב השלישי כולם עבדו בשיתוף פעולה מושלם. אבל זה לא היה אפשרי בלי כל אחד ואחד מהקבוצה הזאת המפקד!" קראתי והצדעתי.
"כל הכבוד...הנה צ'ופר: מחר בבוקר תאכלו סעודת מלכים. יהיה לכם חדר משלכם שיהיה בו כל מה שתחלמו עליו.
כמובן שאחר כך תצטרכו להוריד את המשקל בחזרה ולרוץ." הוא צחק וקרץ לנו.
"תודה המפקד!" אמרנו והלכנו לחדר להתארגן לקראת שינה.
ירדן עצר אותי בדרך ושאל: "תגיד, מאיפה באים לך הרעיונות המטורפים האלו?"
צחקתי ואמרתי: "מהמוזיקה, וגם כי אני מצ'וגע ".
הוא צחק גם, והלך לחדר שלו.
הלכנו לישון בכיבוי האורות.
((למחרת בבוקר))
התעוררתי ועשיתי סדר יום.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת.
פתחתי אותה ולילי עמדה שם לבד. "אפשר להיכנס?" היא שאלה.
"בטח." אמרתי לה עם חיוך.
"קרה משהו?" שאלתי.
"לא משהו מיוחד... רק רציתי שנשב לדבר." היא אמרה.
"אוקיי."
"סתם...רציתי שנכיר קצת יותר מקרוב...היית מדהים אתמול." היא הסמיקה וחייכה אליי. הסמקתי וחייכתי בחזרה ואמרתי: "תודה רבה. גם את."
"תגיד...אולי.......אם נתקבל... אתה תרצה לבוא איתי...ל....סרט?" היא שאלה.
"ברור שאני רוצה." אמרתי.
שנינו צחקקנו והסמקנו.
"בואי נלך לאכול. הבנתי שהיום אנחנו הולכים לעלות ב100 קילו." צחקתי.
"כן...גם אני." גם היא צחקה.
הלכנו לכיוון חדר האירועים.
טוב...אני לא אתאר את כל מה שהיה שם אבל בין היתר היו: בורקסים, חביתות, פנקייקים, קוראסונים, סלטים, פיצות וכל דבר אחר שעולה בדעתכם.
אכלנו ממש כפי יכולתנו.
אני ולילי ישבנו ביחד.
החזקנו ידיים וכאשר סיימנו הלכנו ביחד לחדר שלה.
היינו מחובקים על המיטה שלה ולא עזבנו אחד את השני.
תוך כדי החיבוק לחשתי לה באוזן: "את מפחדת מהעינויים שאנחנו הולכים לעבור?"
"אני לא אפחד. אנחנו נהיה ביחד עד הסוף. אני אעבור את זה בשבילך!" היא ענתה לי.
"ואני אעבור את זה בשבילך!" אמרתי לה בחזרה.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים, התקרבנו אחד אל השני ואז...
YOU ARE READING
הרפתקאותיו של צלף: ספר 1: הצבא
Actionסיפורו של צלף המתגייס לצבא מרצונו החופשי ועליו מוטלות משימות הרג אכזרי וחיסולים קשים המצריכים מיומנות רבה וריכוז. החייל (שמו אדם) מתיימר להיות החייל האולטימטיבי.
