ברברוסה ובודיקה: רצח שנוי למחלוקת

פרק חמישי: הזמן לא מחכה לאף אחד

קינגסלי ישב בחדרו במשרד, חלל החדר היה חשוך, מקור האור היחידי שנכנס לחדר היה מחלון הענק שעמד מאחורי הכיסא של קינגסלי, מלפניו חושך מוחלט. קינגסלי ישב עם קרסולו מונח על ברכו והוא מחזיק את ראשו בסנטר ונשען על השולחן עם יד שמאל.

"מה יכולה להיות הסיבה?" הרהר לעצמו. הוא דמיין את דזמונד נכנס לדירתה של גברת מרדוק אך ברגע שדזמונד נחת על הספה הלבנה הוא נעלם, לפתע בחדר נעשו סמני הדם שמצא אז בביקור הזריז.

"הסמטה ההיא, חייב להיות שם משהו." קינגסלי קם מכיסא העץ המרופד והתהלך לכיוון הדלת, הוא עצר לפני מטלה המעילים, הוריד את מעילו שהיה המעיל היחיד על המטלה ויצא מהדלת. גשם כבד ירד כשקינגסלי הגיע לסמטה, הוא הידק את מעילו ונכנס פנימה. בין ארבעה בניינים עירוניים גבוהים, פחי אשפתות מוצפים שקיות זבל, כמה חתולי רחוב שמנסים להשיג אוכל לגורים שלהם, אחד מהם עצר כאשר ראה את קינגסלי, אימה בעיניו אך זה לא עצר אותו מלקחת את חתיכת העוף שנזרקה על ידי בני האדם העשירים שגרים בבניין. קינגסלי קרע ברך לפני הבניין שבו גרה היילי מרדוק, אחד מהחלונות היחידים שיש בדירה שלה פונים החוצה לסמטה הזאת ומתחת לחלון פח גדול, הוא החל להסתכל סביב הפח בציפייה למצוא משהו, הוא הפך כמה שקיות זבל מטפטפות נוזל דביק ומסריח שטפטף על כף ידו, כך הוא המשיך, כמו חסר בית המחפש אוכל כדי לספק את הרעב האין סופי, כך עד שלבסוף משהו נוצץ טפס את עינו בזווית העין. קינגסלי הפנה את פניו לכיוון החפץ, זה היה סכין מטבח שהיה מונך כמה מטרים מהפח מאחורי שקיות זבל, הוא היה מכוסה בלכלוך, קינגסלי, עם כמות הניסיון שלו, הזדרז להוציא מכיס מעילו כפפות מגומי. הוא הרים את הסכין בעדינות בניסיון לא להוריד שום פרט מהסכין. הסכין היה מכוסה בדם מוקרש, קינגסלי תיאר לעצמו שהסכין הזה יושב שם יותר משבוע מקשיחות הדם, הצבע היה כהה כול כך שמתכת הסכין נראתה כחלודה. קינגסלי זיהה מחסה מהגשם ורץ עליו, הוא שלף מכיסו בקבוקון אבקה לבנה ומברשת, קינגסלי החל לטאטא אבקה על הסכין. טביעות אצבעות החלו להופיע סביב ידית הסכין, הוא פתח שקית ניילון קטנה, ריפד אותה בנייר טואלט, הכניס את הסכין פנימה וסגר. "מה לעזאזל עשית היילי?" שאל את עצמו קינגסלי בחשד. הוא נכנס לבניין והחל לעלות לקומה השלישית, כפי שמתואר בפרטים שבייקרס הביא לו. קינגסלי עצר לפני דלת דירתה של גברת מרדוק והחל שוב לטאטא אבקה והפעם מידית הדלת, לאחר כמה רגעים כמה סוגים של טביעות אצבעות החלו להופיע. קינגסלי התיישב ובהה בידית הדלת, "שום דבר לא הולך לי פה, איך אני אמור להתקדם אם אין לי קצה חוט?" הוא מלמל לעצמו. קינגסלי נזכר שיש לו נייר דבק בתיק הצד שלו והחל לקחת דוגמאות מסוגי טביעות האצבע השונות. מיד הוא קם ויצא, עם פרצוף ממוקד על פניו.

"כן מונרו, מה עכשיו?" שאל וויליאם בייקרס כאשר קינגסלי התקשר אליו.

"אני צריך את העזרה שלך, שוב."

"לגבי מה? אל תגיד לי שאתה עדיין משחק עם התיק הזה, זה מקרה עבוד ילד."

"אני צריך טביעות אצבע, את של דזמונד ברייקלי ואת של היילי מרדוק."

"ויקטור-" אמר בייקרס עד שקינגסלי קטע אותו.

"אל תקרא לי ככה!" שתיקה עברה למשך כמה שניות עד שבייקרס המשיך את משפטו.

"ילד, אתה יודע כמה אתה חשוב לי, ואני לא רוצה שתעשה לעצמך בושות בתיק הראשון שלך, אתה מוכשר ואתה יודע את זה, אז למה לעזאזל אתה ממשיך עם התיק האידיוטי הזה? למה אתה לא מבין שלפעמים אין הגיון לתיקים כאלה, שאי אפשר למצוא סיבה מוחלטת ולהרשיע את מי שצריך, למה אתה לא מוותר כמו כול בן זונה חובבן אחר?!" זעק בייקרס.

"אני מצפה שתשלח לי טופס של הטביעות אצבעות."

"ויקטור!-" ניסה להגיד וויליאם עד שקינגסלי ניתק את השיחה.

"לעזאזל!" צעק בייקרס. מזנק מהכיסא שלו לעבר בר המים שעבד ליד המדפסת.

"עקשן כמו אבא שלו." אמר בחיוך.

"רק שלא יגמור כמוהו..."