ברברוסה ובודיקה: רצח שנוי למחלוקת

פרק ראשון: התיק הראשון

דלת עץ כהה נפתחת פנימה, מתוכה יוצאות שתי דמויות אפלוליות לחדר החשוך. "אני מצטער, שחכתי לנקות פה" האור נדלק, החדר גדול בעל קירות בצבע בז' ורצפה המלאה בקופסאות קרטון התמלא באור ממנורת הפחם הישנה והמהבהבת. מרים מנסה לפלח את דרכה מבין הקופסאות המאובקות בכדי לעקוב אחרי קינגסלי. "אז החדר הזה, מה בדיוק השימוש בו?" שאלה מרים בעודה מדמיינת את עצמה שוברת בטעות פריט יקר ערך הנמצא באחת הקופסאות. "החדר הזה יהיה המשרד שלך,כאן את תסדרי את כול התיקים שנטפל בהם במהלך החקירות שלנו, לפחות את התיקים שנסכים לקחת, אין סיבה כמובן שתשמרי מסמכים לא חשובים נכון?" צחקק קינגסלי.  חיוך מוזר גילפה מרים על ידי שפתיה. קינגסלי הזיז כמה קופסאות מעל שולחן מאובק, הוא העביר את האצבע שלו על השולחן בכדי לבדוק את שכבת האבק. "מדהים" הוא הפנה את קצה האצבע שלו אליה, היא הייתה נקייה לחלוטין. "כנראה שהקופסה הזאת הייתה פה לפני שהמקום נסגר" אמר קינגסלי בעוד חיוך מרוצה עלה על פניו. "מה זאת אומרת נסגר? מה בדיוק היה פה לפני?" שאלה "איני בדיוק יודע האמת, המקום היה דיי זול והייתי צריך מקום במרכז העיר כדי להתחיל את העסק הזה" אמר קינגסלי "מגניב" פלטה מרים כתגובה אוטומטית. "טוב אני חושב שזה מספיק עבודה להיום, את אוהבת אוכל תאילנדי?" שאל קינגסלי עם פרצוף בטוח. "אה, כן אני אשמח" ענתה מרים. "מעולה יש מקום ממש קרוב לפה,יש להם פאטאי ממש טוב" השניים יצאו מהבניין לכיוון המסעדה. 

השעה היא אפס שש עשרים ושבע. הגשם מטפטף מהשמיים האפורים, בעוד הרצפה חלקה מנסה לא להחליק וללכת ישר כדי שלא ישימו לב לכך שגבר בשנות העשרים שלו שיכור עד מעידה בשעות הבוקר.

"איך הגעתי לפה?"

הראיה מטושטשת אך המוח מרגיש שהכול בשליטה.

"לא שתיתי כול כך הרבה"

ברחוב העמוס נדבק לקיר כדי להיאחז במשהו, רק לא ליפול.

לבוש במכנס ג'ינס בעל קרעים לאורך הרגל, נעליים גבוהות מעור, ג'קט ג'ינס נחמד, ועיניים שקועות ועייפות.

מעבר לאנשים הסוערים ניגחת אישה, המבט שלה היה בטוח, כאילו ידעה משהו שכולם לא שמו לב אליו, ההליכה שלה הייתה בקצב איטי, היה אפשר לחשוב שהעולם עצר מסביב ורק היא מהלכת לה לכיוון היעד שלה.

אך היא עצרה. "אתה בסדר?" שאלה. "אני?" שאל בחזרה. "כן, אתה" ענתה עם חיוך על פניה הלבנות. "כן אני בסדר אני רק קצת עייף" "לאן אתה הולך?" שאלה בדאגה "אני לא יודע, אולי לחבר אבל אני לא בטוח אם הוא בבית" אמר בעודו מנסה להחזיק בקיר. "אם כך אז אולי אני יכולה לעזור לך?" אמרה בעודה מנסה לתפוס את זווית עיניו. עיניה היו כחולות, ושיערה האדמדם הרגיש כאילו פלט חום לבעד הרקע האורבני הגשום. "כן זה יהיה נחמד, אני לא יודע איך להודות לך" אמר בנימוס. 

קינגסלי ומרים נכנסים לדירה. "ואז אמרתי לו 'אני מאוד מצטער אבל אי אשפר לעצור אותה, יש לה בעיות נפשיות" אמר קינגסלי כסיום סיפורו למרים. "ואוו מי היה מאמין" ענתה כתשובה לסיפור המרתק. בעוד השנים עולים במדרגות העץ הישנות הם שומעים דפיקות. מחוץ לדלת המשרד עמד גבר, גובה ממוצע, בגדים רגילים. "איך אני יכול לעזור לך חבר" אמר קינגסלי. "אתה החוקר הפרטי?!" שאל האיש בחיפזון. "זה תלוי מי שואל" ענה קינגסלי באופן סרקסטי. "אני צריך את העזרה שלך כמה שיותר מהר,אתה עסוק?" שאל. קינגסלי הסתכל על מרים. "אנחנו עסוקים? לא אנחנו נהיה מוכנים לעזור, אבל אני רק אומר שתדע, הלוז שלנו מאד צפוף" אמר בעודו נדחף למשרד. "תודה רבה" אמר האיש המסתורי. "שב בבקשה" אמר קינגסלי בעוד מרים יושבת לצידו. "אז, איך נוכל לעזור לך?" שאל "אני מצטער אם אני מפיל את זה ככה עליך אבל, חבר נאשם על אונס" קינגסלי מחק את חיוכו מפניו. "אתה חייב להבין הוא לא עשה את זה" "מנין לי להאמין לך?" אמר קינגסלי "הוא נהרג, היא רצחה אותו,הוא בחור כזה, הוא תמיד היה בחור טוב, הוא אף פעם לא זלזל בנשים, אף פעם!" דמעות החלו לזלוג על פניו של האיש. "שמעתי שאתה הכי טוב בעיר, אתה חייב לעזור לי" אמר בבכי תמרורים. "מה היה שמו?" שאלה מרים. "דזמונג, לי קוראים בני" "בני, אנחנו נשמח לטפל בתיק הזה" אמרה מרים. קינגסלי שתק. "הנה הפרטים שלי, תתקשרו אלי" הוא העביר לה כרטיס שעליו מספר טלפון ויצא מהמשרד. דממה עברה בחדר למשך כמה שניות עד שהם שמעו אותו יוצא לרחוב. "חיכיתי שתעשי את זה" " אתה מה?" שאלה מרים. "שתקחי את התיק בלי לשאול אותי" אמר קינגסלי. "מה? אין בזה שום היגון" מרים הגיבה בבלבול. "אני צריך לשמור על המוניטין שלי, אם כמה שאני לא אוהב את זה, ברגע שהוא חושב שאני לא רוצה לעזור לו ורק בשביל הפרוטוקול התיק הזה ממש נשמע מעניין, הוא ישלם עוד כדי להשאיר אותי עסוק" אמר עם חיוך על פניו. "הו לא חשבתי על זה כך" "השעה כבר מאוחרת, יש לנו יום עמוס מחר, יצא לך לעבוד עם חוקרים משטרתיים?" "לא" ענתה מרים "תמיד יש פעם ראשונה, תגיעי מוקדם מחר". מרים יצאה מהמשרד לכיוון הרכבת התחתית, הדרך ארוכה הביתה. "אולי אגיע לפני שיחשיך". חשבה מרים.