יומנה של מרים קרייזל

עמוד 13

אנה היקרה,

זמן רב עבר מאז וכתבתי לך. כרגע אני נמצאת אצל פולנייה אשר מוכנה שאתגורר אצלה. את הוריי כבר מצאתי. לעומת זאת, את שני אחיי הקטנים כבר לעולם לא אמצא.

אנסה להסביר לך אף שאעשה זאת בקצרה כי עלולים לראות אותי כותבת ביומן, וזאת תהיה הוכחה לכך שאני יהודייה.

סיפרו לי שאבי עובד בעשיית בשר בתנורים. קיבלו אותו לשם מאחר והוא יודע גרמנית טוב מאוד. זוכרת שסיפרתי לך איך היה קורא עיתונים בגרמנית?

בחודש דצמבר, כאשר הנוצרים הלכו להתפלל בכנסייה, נכנסתי גם אני לחפש שם את אבי. הגסטאפו היה שם אך בי לא נותר פחד. אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי את אבי, שלא ידעתי אם הוא בכלל חי... התקדמתי ביתר ביטחון והתיישבתי על הרצפה. לא ידעתי אם האיש המחבק אישה וילדים קטנים אשר זרים לי הוא אבי.

אבל כאשר הסתובב והביט בי- ידעתי.

לאחר שיחה מרובת שאלות ובקושי מקום לתשובות, אמר לי במילים שלעולם לא אשכח:

"התחננתי לגרמני וכרעתי ברך לפניו רק שייתן לאמך ואחייך לחיות, או לפחות שייקח אותי איתם. הגרמני ענה 'אל תדאג, הם יהיו במקום בטוח.' ובפעם הראשונה לאחר ששני אחייך הקטנים הפסיקו לדבר מאז תחילת המלחמה הם אמרו 'אבא, הולכים להרוג אותנו.' לא יכולתי לעשות כלום, מרים.
"הם החזיקו את שני אחייך הקטנים ועוד מספר ילדים. כאשר הילדים היו רעבים, אמך ועוד מספר נשים יהודיות דפקו בדלתות כדי לבקש אוכל להאכיל אותם..." 

הוא עצר לנגב את דמעותיו והמשיך בסיפורו.

"לא יכולתי להאמין עד שפגשתי את אמך והיא עצמה סיפרה לי שבזמן שרצתה להביא אוכל לשני אחייך הקטנים, הגרמנים שילחו בהם את כלביהם... ובמו עיניה ראתה את הכלבים משסעים את בניה."

אמא שלי צעירה וחזקה, לכן הגרמנים נתנו לה לעבוד. כאשר יום אחד מישהי פולנייה הכניסה אותי למחנה, אמא סיפרה לי איך בעיניים שלה ראתה את המראה הנורא הזה. כמה כאב לה, שלא הצליחה למנוע זאת.

אנה, אני לא יודעת אם את מבינה. אם את מכירה את ההרגשה הזו של לאהוב מישהו או מישהי כל כך ולדעת שלעולם עוד לא תתראו. הם היו הכל בשבילי, ועכשיו הם אינם.

שלך,
מרים.