אנה היקרה,
הימים האחרונים היו הימים הכי מפחידים שעברתי בכל חיי.
קשה לי עדיין להאמין כיצד ניצלתי פעם אחר פעם, כאשר הייתי כל כך קרובה להיעלם...
אל דאגה אנה, לא אבלבל אותך. הרשי לי להתחיל מההתחלה:
ביליתי עם בן השכנים בתוך הבית שלי כאשר נשמעו היריות בחוץ. היריות זה לא מה שהפתיע אותי, אלא העובדה שהם נשמעו מאוד קרובות למקומנו. נאחז בי הפחד פתאום, שמה אם יכנסו האס-אס אלחץ ואצעק עליהם שלא יהרגו את אבי, וכך בעצם יגלו עליו בשל טיפשותי.
אחזתי בבן השכנים ורצתי לכיוון ביתו, אך בזמן הריצה האס-אס הכי גרוע ואכזרי הבחין בי! כנראה משהו בהתנהגותי החשיד אותו, וזאת אשמתי.
לאחר שירה בשתי זקנות נחמדות, אלו שבדרך כלל הייתי מנופפת להן לשלום בדרכי לבית הספר, הוא כיוון את הנשק שלו אל ראשי. הוא צעד לעברי, נשקו עדיין מכוון אלי, עד שהקנה כמעט נשק למצחי.
אנה. אנה, התחלתי לצחוק. לצחוק!
אני לא יודעת, לא זוכרת מה קרה לי. פשוט התעורר בי האינסטינקט לצחוק ולהתחיל למלמל מילים מוזרות, חסרי משמעות. נשמעתי כמו משוגעת.
הוא נעץ בי מבט קר ומחושב, וידעתי שהעיניים האלו הם לא האחרונות שארצה לראות בחיי, אז הסתכלתי אל השמיים והתפללתי, בלי מחשבה, בלי מילים- רק הכוונה, שמישהו יהיה איתי ברגע האחרון.
ואז, באותו הרגע בא שוטר ביני לבין האס-אס. השוטר הכיר אותי מהגטו, הוא ידע שאני אחותו של דוד. לפני שהבנתי מה קורה, הוא סטר לי כל כך חזק שנפלתי לרצפה. אחר כך הוא פנה אל האס-אס ואמר שמצא יהודים אשר מנסים לברוח. יכול להיות שהשוטר הסיח את דעתו כדי שאברח?
המשכתי ללכת, לא רציתי להסתכן שוב בריצה שתמשוך תשומת לב. בדרכי נתקלתי בגופות בכל מקום. אם להיות כנה, אני לא בטוחה שכולן היו גופות, אבל הן נראו יותר מתות מאשר חיות. הן היו בכל מקום אליו הסתכלתי. מוזר, שרק כמה שניות לפני כן הייתי בטוחה שאהיה מוטלת על הקרקע בדיוק כמוהן.
המון פעמים אני שומעת סביבי שעדיף המוות. אבל אני חושבת שאנחנו לא צריכים לתת להם את מבוקשם. נחייה כל עוד אנחנו יכולים. כל החיים אמורים להיות עוד לפניי.
באחד מן הימים לאחר מכן, בחיפושי אחר אוכל, אספו אותי מהרחוב ועוד כ400 יהודים. הרגשתי דחיפות רבות והאנשים לידי מלמלו בבכי את תפילת שמע ישראל. הרגשתי קטנה יותר מתמיד. כולם לפתע נעצרו, וצעקו עלינו שנסתובב אל הקיר. כיוונו עלינו נשק אוטומטי.
הרגשתי שהלב שלי מתאבן, ושלא אצליח לנשום חמצן גם בכוח. למרות שהיו מסביבי מאות אנשים לעולם לא הרגשתי יותר לבד בעולם, אבל לא רציתי את משפחתי שם. לפני שהספקתי להסתובב אל הקיר בא קצין ודרש להריץ אותנו שוב.
YOU ARE READING
יומנה של מרים קרייזל
Non-Fiction*מקום #1 בתאריך 24/04/2017* סיפור אמיתי; את סיפורה של מרים שמעתי לפני שנים בראיון שכנראה היה נאבד בנבכי ההיסטוריה, אך מהרגע הראשון ידעתי שעליו היה להיכתב. לא יכולתי לשחרר ממנו. אז, בהשפעת אנה פראנק, חזרנו כ80 שנה אחורה כדי שאכתוב יומן מנקודת מבטה של...
