יומנה של מרים קרייזל

עמוד 2

יומני היקר,

כבר כמה ימים שלא כתבתי. אולי כי עוד רציתי לחשוב היטב על כל עניין היומן הזה. זו חוויה די משונה לכתוב יומן. מי יהיה מעוניין בהשתפכותה של תלמידת בית ספר? אך בעצם, זה לא העיקר.

יש לי חשק לכתוב. ועוד יותר מזה- למצוא מישהו שבאמת יקשיב לי . כמו שהאמירה אומרת: 'הנייר סבלני יותר מבני-אדם', ואני... אני מתכוונת לבדוק את זה.
מעכשיו אקרא לך אנה, ואת יכולה להיות לי לחברה.

כמו שהזכרתי כמה ימים קודם לכן, לא כולם מחבבים את היהודים. ככל הנראה, גם לא מעדיפים שנחייה בקרבתם... ממה שאני שומעת משיחות הוריי המצב רק מחמיר.
את יודעת, אבי הוא איש די מתורבת, כל הזמן קורא עיתונים גרמניים ועוקב אחר המתרחש שם. אחר כך הוא מתלחשש עם אמי ומספר לה מעשיות על מה שכביכול קורה שם. על מה שהם עושים שם ליהודים מאז שהיטלר עלה לשלטון.

אמא לעומת זאת בקו מחשבה אחר לגמרי מאבא. היא טוענת שהגרמנים טובים, והעיתונים רק מכפישים את שמם. הרי הם כל כך מתורבתים, היא אומרת. ולמה שיקרה משהו ליהודים בחלם? אנחנו חלק מפולין! בני הבכור דוד נלחם אפילו בצבא פולין...

וככה זה ממשיך, המתיחות הזו בכל ערב. את יכולה לדמיין איך זה בשבילי לחיות בין הדעות המנוגדות של אבא ואימא?

לדעתי כבר צריך להשלים עם האמת. האמת הזו, שלא רוצים אותנו. תחילה אבא כל הזמן חזר ואמר שמצב היהודים מחמיר, ורק כאשר אנו מקווים פתאום שמשהו ישתפר, הכול קורס.

כמו השמועה הנוראית הזו.
בזמן האחרון כולם מדברים על קבוצה של יהודים שהרגו קצינים פולנים. עשרות קצינים פולנים.
אני חייבת להאמין שלא כך הדבר. הגרמנים הללו, הם אלה שהרגו אותם! ואז, כמובן, הפיצו שמועות עלינו כדי לזרוע כעס ושנאה. כאילו המצב גם ככה לא קשה בבית הספר. למה הם רוצים שישנאו אותנו כל כך?

בבית שורר מתח וציפייה, והשכונה שקטה מהרגיל. נראה שכולם מעדיפים להישאר בתוך ביתם.
אני כבר לא יוצאת לשחק בחוץ כמו פעם.

שלך,
מרים.