יומנה של מרים קרייזל

עמוד 8

אנה היקרה,

כרגע אני נמצאת בביתי הקטן אשר יצרתי לי מתבן הפרות בעליית הגג.

כבר 18 חודשים. לבד.

טוב, אולי לא לגמרי לבד מאחר ויש לי את הפרות והחזירים איתי ביחד.

אפילו עכשיו, לאחר כל כך הרבה חודשים, קשה לי להבין איך גופי לא רעב במהלך היום. הרי אני יכולה לרדת רק בלילה, כאשר אף אחד לא בודק את הרפת. אפילו הפולני לא גילה שכל הזמן הזה אני ממש מעליו, צופה בו חולב את הפרות בבוקר.

מלבד חוסר הרעב, אני גם לא מבינה איך לא קר לי. אולי אני כל כך רעבה וקפואה מקור שאני כבר לא מרגישה דבר? שום דבר כבר לא הגיוני.

אני רק יודעת שאני מאוד בודדה. דרך החור שבעליית הגג אני שומעת הכול.

אני שומעת צחוק ילדים. אני שומעת אותם משחקים.

אני גם עדיין שומעת את היריות.

בטח את שואלת, אנה, איך אני משיגה שתייה ומזון. ובכן, בלילות אני לוחשת אל הפרה שתקום ונעזרת בה כדי לרדת מטה. הפרה מכירה אותי ונותנת לי לחלוב ממנה חלב ישר לתוך פי. למרות שפניי כל הזמן דביקות זה משביע אותי.

משם אני צועדת בדממה לדיר החזירים ומכניסה מספר תפוחי אדמה אל תוך כיסיי וחוזרת על עקבותיי לעבר עליית הגג.

לפעמים אני נופלת עם כל תפוחי האדמה מהפרה. לפעמים קשה לי ללכת. אבל בסופו של דבר, אני מסתדרת אנה.

אני בוכה הרבה בלילות. פעם לא הייתי בוכה כל כך. אני מתגעגעת למשפחה שלי.
וכואב לי. כואב לי לשמוע כל יום את היריות האלו!

שלך,
מרים