My Partner

פרק תשע עשרה

ואז, כשכמעט ויצאתי מהמסדרון אל הסלון, חריקה של דלת נפתחת נשמעה מאחוריי.

וכבר ידעתי לאיזה חדר שייכת הדלת הזאת.

החדר של יהונתן.

שמעתי את צעדיו מתקרבים לעברי באיטיות, וליבי הלם בפראות. בשניה אחת רגליי התחילו לנוע לכיוון הסלון, אך לא הספקתי לצעוד יותר מצעד אחד, כי ידו של יהונתן נכרכה סביב שורש כף ידי וסובבה אותי אליו.

"מה יש לך?" יהונתן בחן אותי בעיניו השחורות, שיצרו גלים גועשים שהכו בבטני התחתונה.

הוא היה אדיש לחלוטין, כאילו לא נישקתי אותו לפני עשרים דקות.

"אין לי כלום." אמרתי במהירות, והרגשתי את רגליי רועדות ומסרבות בכל תוקף להשאיר אותי עומדת.

מה. הוא. עושה. לי?!

"אז הנשיקה הזאת היא כלום?" גבותיו של יהונתן הורמו בשעשוע, ואני בקושי הצלחתי לנשום.

ידעתי שהוא ירד עליי.

"זה היה מעשה שנבע נטו ממשיכה." ניסיתי להתנהג בבגרות, ואני חושבת שדיי הצליח לי.

אין לי מה להתבייש- משיכה היא דבר לגיטימי לחלוטין, במיוחד שמדובר באליל כמו יהונתן.

אבל עדיין, הרגשתי את האודם מתגנב ללחיי ומיהרתי למשוך את ידי ממגעו הצורב של יהונתן ולהניח אותה על הלחי הרותחת שלי, מה שכנראה, שעשע אותו אפילו יותר, כי עכשיו גם חיוך ענק נמרח על פניו.

"אז..." יהונתן צעד לעברי צעד אחד גדול, שכמעט וצמצם את כל המרחב שהיה בנינו, ואני מצאתי את עצמי מועדת אחורנית ונדחקת אל הקיר.

"מיקה הקטנה בעצם נמשכת אליי," ידו עלתה אל פניי, וליבי דהר כשאצבעו נגעה בלחי הרותחת שלי.

עצמתי את עיניי בחוזקה, ולמרות כל השנאה שלי אל יהונתן, כל כך רציתי באותו הרגע שהוא ינשק אותי, ויחזיר אותי לגן עדן בו הייתי בנשיקה הקודמת שלנו.

או יותר נכון, בהסתערות המביכה שלי.

"חבל שאת קטינה," הוא גחך והפליק עם אצבעו על מצחי, וכל החמימות שעטפה אותי נעלמה כלא הייתה.

פקחתי את עיניי, ויהונתן כבר לא היה כל כך קרוב. השעשוע נראה בעיניו, ואני רציתי שהאדמה פשוט תבלע אותי.

או את יהונתן, גם זאת אפשרות לא רעה.

"אני בכלל לא מעוניינת בך," הצלחתי לפלוט מפי, מנסה להציל את חלקת הכבוד היחידה והקטנה שנשארה לי.