פרק 22

188 24 3
                                    

לא אמרת עכשיו מה שחשבתי שאמרת נכון?״ גיחחתי מעט למשמע החוסר היגיון בקולה.
״אני מיצטערת אוליביה, אבל זה גוב נהדר ושאני אחזור נוכל להרשות לעצמו בית הרבה יותר גדול ובעיר אחרת, את תאהבי את החיים החדשים שלך אחרי התקופה הזאת.״ ניסתה לנחם אותי.
״ולכמה זמן בדיוק?״ שאלתי באיפוק מנסה לא להתחיל מריבה.
״עד לסוף שנת הלימודים הזאת. את תעברי לקולג ושתחזרי בסופשים את תחזרי לבית גדול ומרווח ולא לחורבה הזאת, תחזיקי מעמד עד סוף השנה את גדולה מספיק.״
״אני צריכה לנשום קצת.״ קבעתי וקמתי באגרסיביות ממיטתה והיתקדמתי לכיוון הקיר, ואני אפילו לא יודעת למה.

״אוליב את באה? אני יוצאת עכשיו לכיוון הגן ואני יכולה להביא לך טרמפ למועדון גמילה?״ שרה צעקה כשניכנסתי חזרה הביתה, שכחתי מזה לגמרי.
״בסדר אני אחכה לך למטה.״ נאנחתי וירדתי את כל המדרגות שוב פעם לכיוון החניה וחיכיתי לשרה ליד האוטו.

״איך את עם הפגישה המחודשת עם אחיך?״ שאלתי כשחגרתי חגורה ושרה התניעה את המכונית.
״אני בסדר עם זה, את מילא עוזבת ו...״
״אני לא עוזבת, היא נוסעת לבד עד לסוף השנה ואנחנו נישארות כאן לגור לבד.״ נאנחתי והפנתי את ראשי לכיוון החלון.
״מה? זה מעולה! תמיד רציתי לגור עם חברה לבד!״ היא אמרה בהיתלהבות ולא הבנתי ממה.
״את רצינית? זה לשלם את המשכנתה של הבית ולממן את עצמנו.״ אמרתי להגנתי.
״אנחנו עובדות, זה לא בעיה. וחוץ מזה יש לך חבר טחון אז אני בכלל לא רואה בעיה.״ אמרה ופתאום ניזכרתי באדם, מה אם אני אראה אותו שם?

״אני אבוא לאסוף בשעה שבע, תהני.״ חייכה ואני רק נאנחתי, שהיום הזה יגמר כבר.
ניכנסתי דרך השער האפור והמוזנח של חצר המועדון אשר הייתה מלאה בפרחים נבולים, זה גם היה באמצע שום מקום.
״יש כאן מישהו?״ שאלתי את השאלה הכי לא קשורה וחריקת דלת הכניסה נישמע באוויר.
״אי אפשר קצת שקט במקום הזה?!״ צעקה נישמע מאחד החדרים.
״סליחה!״ צעקתי חזרה ושום מענה חזרה.
״ומי את בדיוק?״ קול נישמע בצידו השני של החדר שגרם לי להירתע מיד ולהיסתובב במהירות ונירדעתי שראיתי שזאת מזכירת המקום.
״אה אני אוליביה סמית, באתי להיתנדב כאן.״
״אה אוליביה, הזאת מהבית ספר של הטחונים.״ אמרה בקול מזלזל.
״כן, הזאת מהבית ספר של הטחונים.״ השבתי חזרה בקול מיתנשא.
״תלכי למרקוס, הוא כבר יעשה לך סיור במקום.״ אמרה והצביעה על אחד החדרים במקום.

״מרקוס?״ שאלתי למשמע הבן אדם היחיד בחדר.
״ומי את?״ שאל אדם שהיסתובב לכיווני עם משקפיים ושיער אפרפר מבצבץ.
״אני אוליביה סמית, באתי להיתנדב כאן.״ אמרתי בחצי חיוך כי מבטן היה קשה כאבן.
״המזכירה אמרה שתעשה לי סיור כאן.״ אמרתי מנסה לגרום למבטו להישתנות, אבל הוא עדיין הביט בי בצורה מוזרה.
״טוב נו מה?!״ שאלתי לבסוף שאיבדתי את האשתונות.
״כלום, אני מיצטער על זה. את פשוט מזכירה לי מישהי, שנתחיל בסיור?״
״כן.״ קבעתי וחצי חיוך הופיע על פניו האפלות.

Wall of love//hebrewWhere stories live. Discover now