Eden

פרק 53

-כעבור חודשיים-
*מומלץ לשמוע את השיר*
חיכיתי שאלירן יגיע, המזוודות שלי כבר חזרו לבית של ההורים שלי.
החלטתי שאני עוזבת, ולא לעדי. אני חוזרת הביתה, לאמא שלי ולאבא שלי.
אני חוזרת להתרכז בלימודים, מה שלא יכולתי לעשות בבית הזה, וגם לא אצל עדי.
בלעתי את הרוק שלי, כשראיתי את עידן נכנס, ומאחוריו אלירן.
הוא דיבר בפלאפון, ועידן הסתכל עלי במבט מצטער, ומבולבל והלך לכיוון המשרד של אלירן.
אלירן הסתובב לכיווני, וניתק את השיחה כשהבחין במזוודות.
״מה הקטע של המזוודות?״ הוא שאל בקול צרוד.
״אני עוזבת,״ אמרתי בקול חלש אבל מלא בביטחון, והרמתי את הראש כדי להסתכל עלי, שהסתכל עלי במבט רצחני שיכל להרוג.
העיניים שלו נכלאו בטירוף שהופיע בהם, והוא ההסתכל עלי כאילו הוא מתאפק לא להרוג אותי.
״עוזבת?״ הוא שאל בזילזול, והינהנתי.
הוא גיחך, ובמכה אחת העיף את כל הכלי חרס שהיו בבית ושימשו בתור רהיטים.
האמת, שאחרי חודשיים כבר הייתי די רגילה להתפרצויות הזעם שלו, אז פשוט עמדתי שם, מתאפקת לא לבכות בזמן שהוא שובר כל חפץ אפשרי בבית המזדיין הזה.
״תפסיק,״ ביקשתי שכבר לא היה מה לשבור והוא התחיל להרביץ לקירות, המשכתי לבכות בזמן שהבחנתי בגבר שאני אוהבת מאבד את דעתו, מאבד את מי שהוא באמת.
פעם למרות כל מה שאלירן היה עושה, הייתי רואה חרטה ואיפשהוא גם טוב לב, ועם כל הקושי להגיד את זה, היום אני כבר לא רואה בו כלום חוץ מהרבה הרס עצמי וריקנות וכאב שהובילו לשיגעון.
״אתה מוכן להפסיק?״ צרחתי עליו, והוא הסתובב לכיווני.
״את לא מבינה?״ הוא שאל בכאב, ״הכל אני עושה בשבילך, הכל״ הוא מילמל, ונאנחתי מתאפקת לא להמשיך לבכות.
״אל תשקר, אתה לא עושה כלום בשבילי, הכל אתה עושה בשבילך״ נזפתי בו והוא התקרב אלי, בלעתי את הרוק שלי.
והאמת היא, שהוא כבר לא אותו אלירן של פעם, אז פחדתי ממנו.
״אם את יוצאת מהדלת הזאת, הדם שלך מותר״ הוא אמר, והסתכל לתוך העיניים שלי.
״וזה אומר, שאני נותן אישור, שמי שרוצה לפגוע בך יכול, את כבר לא האישה שלי, וזה אומר שגם אני אפגע בך, את יודעת יותר מדי״ הוא הוסיף בביטחון.
הסתכלתי עליו מבולבלת, מפוחדת ופגועה, ויותר מהכל- מאוכזבת.
בלעתי את הרוק שלי, ונכנעתי לדמעות שלי.
״עכשיו קיבלתי את האישור שהייתי צריכה לקבל, אני ואתה בחיים לא נהיה מה שהיינו פעם״ אמרתי והעיניים שלו נצצו.
״אל תעשי את זה עדן,״ הוא אמר, וזזתי ממנו.
לקחתי את שתי המזוודות, והתקדמתי לכיוון הדלת.
״עדן, אל תעמידי אותי במבחן,״ הוא צרח עלי.
הסתובבתי בחזרה אליו.
״אתה בדיוק כמו אבא שלך, איך אתה לא רואה את זה?״ צעקתי עליו בבכי, ״גם הוא עשה לאמא שלך את המוות, והרס אותה, ואיים עליה, אתה בעצמך אמרת, שהיא סבלה איתו״ הוספתי, והוא הסתכל עלי בנואשות.
״אתה בדיוק כמוהו, אלירן״ מילמלתי בבכי. ״אתה מנסה להרוס אותו, כי אתה בדיוק כמוהו, איך אתה לא מבין את זה?״ שאלתי, והוא הלך לכיווני בכעס.
הוא תפס את הפנים שלי, והצמיד אותי אליו.
״בחיים אל תגידי שאני כמוהו, מבינה?״ הוא צעק עלי, והמבטים שלנן הצטלבו.
״אה, אתה לא כמוהו?״ שאלתי, והוא הזיז אותי ממנו.
״אם תצאי מהדלת המזדיינת הזאת, אני ארצח את כל המשפחה שלך״ הוא אמר, והעיניים שלי נפערו בבהלה והפתעה.
הסתכלתי עליו מבולבלת, מנסה למצוא ספק במילים שלו.
העיניים שלי המשיכו לדמוע והורדתי את היד מהידית, ״אני אשאר״ אמרתי בעצב.
״אבל שתדע דבר אחד, אם נשאר לי טיפה רגש אלייך, הרגע העלמת אותו״ קבעתי בביטחון ועליתי לחדר, משאירה את המזוודות מאחור.
שמעתי אותו ממשיך לשבור דברים למטה, סגרתי את הדלת של החדר ונעלתי אותה.
נשענתי על הדלת, והתיישבתי על הריצפה, כשאני מתחילה לבכות בחוסר אונים, ואיפשהו בתוכי הבנתי שזה הרגע שאני מתאבלת על הקשר שלי עם אלירן.
זה נגמר, זה כל כך נגמר, אבל עדיין אני אוהבת אותו וכואב לי לראות אותו מתחרפן.

-כעבור יומיים-

״את רוצה לאכול משהו?״ טניה העוזרת שאלה, והנדתי בראשי לשלילה, והמשכתי לבהות בתמונה הענקית שלי ושל אלירן שהייתה תלוייה על הקיר.
הוא שבר כל דבר אפשרי, חוץ מהתמונה הזאת.
״גברתי, לא אכלת כבר יומיים״ היא מילמלה בדאגה, ואלירן נכנס למטבח.
פתאום שרר שקט בחדר אוכל, היא הגישה לו את ארוחת הבוקר וחזרה למבטח, משאירה אותנו לבד.
השולחן היה באורך בינוני, והוא ישב בקצה אחד, ואני בשני.
מאז כל מה שקרה, אלירן לא העיז לחזור לחדר המשותף שלנו, והסתפק באחד מחדרי האורחים.
״תאכלי״ הוא ציווה עלי, והרמתי את הראש כדי להסתכל עליו.
לעזאזל הוא נראה רע, העיניים שלו היו עייפות ואדומות והשיער שלו מבולגן.
״לא״ השבתי בביטחון, והוא כיווץ את היידים שלו לאגרופים.
״מה עכשיו? תרביץ לי?״ שאלתי.
הוא הסתכל עלי בכעס, והתאפק לא להתפרץ. ״את באמת חושבת שאני אי פעם ארים עלייך יד?״ הוא שאל בכעס.
״חוץ מלהרביץ לי, עשית הכל״ מילמלתי, והוא השפיל את הראש והמשיך להסתכל על האוכל, בדיוק כמוני.

״אני לא יכול לתת לך לעזוב,״ הוא אמר אחרי כמעט עשרים דקות של שקט מצמרר בין שנינו.
״אבל אני לא רוצה להישאר״ אמרתי, והמבטים שלנו הצטלבו.
״למה פתאום את רוצה לעזוב?למה הפסקת לספר לי מה את מרגישה?״
הוא שאל.
״הפסקתי לספר, כי הבנתי שאין אף אחד שמקשיב, אלירן״ אמרתי בשקט, והוא נאנח.
״זין עדן, זה לא נכון אני פה בשבילך ואת יודעת את זה״ הוא קבע בכעס.
״אתה כבר מזמן לא פה״ אמרתי בביטחון, והוא הסתכל עליי מאוכזב מעצמו.
״תפסיקי להתנגד לי, עדן״ הוא ביקש בכעס, ״בבקשה תישארי, אני צריך שתצילי אותי מעצמי״ הוא הוסיף בעצב, והסתכלתי עליו כשאני מחזיקה בגרוני את הגוש דמעות המעיק הזה.
״ניסיתי הכל אלירן, אין יותר מה להציל״ מילמלתי, והתפרצתי בבכי.
הוא קם לכיווני, ואני לכיוונו.
משכתי אותו לחיבוק, והוא חיבק אותי בחזרה. ״ניסיתי הכל,״ מילמלתי בבכי.
״אני מצטער״ הוא אמר בקול צרוד, והידקתי את החיבוק וכך גם הוא.