פרק 41- שימות

10.2K 816 81
                                    

״וזהו״ אמרתי בשיעמום שגבל באדישות כשסיפרתי לירדן על כל מה שעבר עלי בשבוע וחצי הזה.
אני השתחררתי יום אחרי שעצרו אותי, אבל יום למחרת גררו אותי שוב לחקירה עד שאמרו שיצרו איתי קשר.
נשכבתי על המיטה, ופיזרתי את השיער מהגולגול שלי, הסתכלתי על התיקרה.
״נשמע חוויה״ ירדן אמרה וצחקה, גילגלתי עיניים ובהיתי בתקרה, בטח חוויה, הכי חוויה היה כשאמא שלי צרחה עלי, ואבא שלי כמעט קיבל התקף לב.
כמובן ששמעתי אין סוף נזיפות והרצאות וסיבות, למה הם תמיד צודקים בסופו של דבר, ולמה אלירן חרא ושאסור לי להסתובב איתו יותר, ושהיה לי מזל הפעם, אבל פעם אחרת זה ייגמר רע.
לקח לי כמעט שעתיים, לנסות לנסח להם הסבר, שאני בעצמי אפילו לא הבנתי.
״את מתגעגעת לאלירן?״ ירדן שאלה, ונשכבה לידי, כשהיא שוכבת על הבטן ומסתכלת עליי בעיניים בוחנות. ״לא״ עניתי בביטחון, והיא הסתכלה עלי טיפה מופתעת.
ואני מבינה למה, אני בטוחה שהיא שמעה הרבה שנאה ב׳לא׳ הזה.
ביומיים האחרונים מילאתי את עצמי בשנאה כלפיו, שנאתי את עצם העובדה שהוא קיים. שנאתי את זה שהוא נגע בי, או דיבר אליי, שנאתי את עצמי שלא הייתי טיפה יותר חכמה.
״את בטוחה?״ ירדן שאלה, והינהנתי.
״אני רוצה לצאת, ולהכיר מישהו״ אמרתי והסתכלתי על ירדן, שהסתכלה עליי בהרמת גבה.
״את קצת מרותקת״ היא מילמלה בציניות, וחייכתי.
״אני לא מתכוונת לספר להורים שלי, ואת?״ שאלתי, והיא הסתכלה עליי בייאוש, וצחקה. ״ברור שלא״ היא ענתה בחוסר אונים, וצחקתי.
ביומיים האחרונים ישנתי רק 10 שעות, ואיכשהוא עדיין אני מפוצצת באנרגיות, והדבר היחידי שאני רוצה לעשות זה לצאת.

מפה לשם, התיישבתי על הבר, השעה הייתה כבר 03:45 .
ולא שתיתי אפילו לא לגימה מכל סוג של משקה אלכוהולי, כל בן שהזמין אותי לרקוד, מצא את עצמו נדחה בצורה המייבשת ביותר.
הסתכלתי על ירדן רוקדת בשיכרון חושים עם כמה בנים שהיא הכירה, ונהנת מעצמה, בזמן שלי אין חשק לכלום.
ואני באמת לא מבינה למה אני ככה, באתי עם הכי הרבה אנרגיות וברגע שנכנסתי למועדון, הם נעלמו.
מעניין אם זה התכלית של החיים, לאהוב ולהיפגע.
אני מתחילה להבין עכשיו, שאשכרה בכל מקום ובכל דבר שאנחנו עושים, אנחנו מחפשים אהבה. אנחנו כלכך רוצים לאהוב, ושיאהבו אותנו, ובשביל מה? כדי להיפגע?
אנחנו יוצאים למועדון- כדי להכיר. אנחנו יוצאים למקומות עם חברים- ותמיד חייבים להיראות טוב, כי אולי נפגוש מישהו.
אני אפילו שמה לב לזה מהבנות שבשכבה שלי, וגם מהבנים.
אנחנו באים לבית ספר, וחושבים על דברים חסרי משמעות, כמו, אם הוא יסתכל עלי? וכל מיני שטויות כאלה.
הרגשתי את העייפות נופלת עלי, ולי הספיק, נעמדתי ולקחתי את התיק שלי שהיה על הבר, ונדחפתי לכיוון ירדן בין כל האנשים.
משכתי את ירדן לצד, וסימנתי לה שאני עייפה, היא הינהנה וניפרדה לשלום מהבנים שהיא רקדה איתם, ועל הדרך לקחה מספרים.
״אני רואה שנהנת״ אמרתי בחיוך, ונגעתי בסימן מציצה שהופיע על הצוואר שלה, היא צחקה, ויצאנו מהמועדון.
הזמנתי מונית, והתיישבנו בנתיים על הספסל שליד התחנת אוטובוס, השכונה הייתה שוממת, והקירות של המועדון הדפו את המוזיקה שכמעט ולא נשמעה מבחוץ.
ורק כמה בנות שיכורות הסתובבו מחוץ למועדון.
״לא נהנית?״ ירדן שאלה, והסתכלתי עלייה בעייפות. ״היה בסדר״ אמרתי, וקשרתי את האולסטאר שלי חזק יותר.
״אני מכירה אותך, כשאת נהנת את רוקדת ושותה, וצוחקת״ היא אמרה בעצב, והסתכלה עלי, החזרתי לה מבט ונאנחתי.
״אני פשוט ממש עייפה, ועבר עליי הרבה״ אמרתי בטון מרגיע, והיא הסתכלה עלי בחוסר אונים.
״בא לי שהוא ימות״ היא אמרה, וצחקתי. אני ממש משתדלת לא לחשוב על אלירן, כי הוא בן זונה ולא מגיע לו שאני יחשוב עליו.
אבל איכשהוא, אני תמיד חושבת עליו, וזה מעצבן אותי כי אני יודעת שאני מספיק חזקה כדי לא ליפול למחשבות עליו, ובכל זאת אני נופלת.

-נקודת מבט אלירן-

״כוסאמק״ מילמלתי, ופקחתי את העיניים באיטיות.
החדר היה חשוך יותר מהלב שלי, התיישבתי על המיטה, והעפתי את השלט לכיוון הקיר, כדי לנסות להדליק את האור, מה שלא הצליח.
נעמדתי, והלכתי בעייפות לכיוון המתג, והדלקתי את האור.
החדר היה מבולגן וחנוק, בהתחשב בעובדה שלא ניקיתי אותו כמעט שבוע, או יותר, אין לי מושג.
פתחתי חלון, והרמתי את הבגדים שהיו זרוקים על הריצפה, למיטה.
הסתכלתי על עצמי במראה, והעברתי את היד על הזיפים שגדלו לי, והפכו את המראה שלי לטיפה יותר מבוגר.
לבשתי את הג׳ינס שלי, ולקחתי תפלאפון, השעה חמש בבוקר בדיוק.
זה אשכרה כל מה שעשיתי כל השבוע הזה, שתיתי לבד, והלכתי לישון.
חשבתי על לנסות לזיין מישהי אחרת, ואפילו התקשרתי לאיזה ידידה שרמוטה שלי, והיא באה.
אבל לא הייתי מסוגל לזיין אותה, הרגשתי שאם אני עושה את זה, אני סופית מסיים את הקשר שלי עם עדן, ואני לא מסוגל לזה.
הבטחתי לה הרבה דברים, חצי מהם לא הצלחתי לקיים, אבל הבטחתי לה שאני לא אבגוד בה, ואת זה אני כן מתכוון לקיים.
ובלי קשר, כל בחורה אחרת נראתה לי פשוטה מדי, לא היה לה את החיוך של עדן, את המגע של עדן, את הריח של עדן, היא פאקינג לא עדן.
וזה מחרפן אותי שאני כלכך מתגעגע אלייה, אני לא מסוגל לחשוב על זה שזה יכול להימשך עכשיו לנצח, מצד אחד אני מתחרפן בלעדייה, אני מרגיש שאני משתגע אפילו יותר ממה שאני משוגע עכשיו.
אבל מצד שני, זה הדרך שלי לשמור על עדן סופית, וזה נשמע כמו תירוץ אבל זה לא, אני מעדיף שאני אסבול, מאשר שהיא.
הסתכלתי שוב על המסך, ולחצתי על המסך, כדי שהוא יידלק.
התמונה שלי ושל עדן, הופיעה על המסך, לא היה לי לב למחוק אותה, או להחליף תמונה.
עדן יושבת עלי ומחייכת, ואני מסתכל עלייה ומחייך, היא לבושה בפיג׳מה ורודה- לבנה, ואני בג׳ינס לבן, וחולצה שחורה, אני זוכר שצילמנו את זה אצלה בבית, וירדן צילמה אותנו.
אני לא הכי טיפוס חברותי, אבל דווקא הסתדרתי איתה, וזה אפילו עזר לי להכיר את הנסיכה שלי יותר, גרם לי להבין כמה אהבה יש בה לאנשים אחרים, כמה היא חברה טובה, שיש לה הומור סוטה ושחור, ושהיא מתנהגת אחרת לגמרי ליד חברה שלה. היא יותר שטותית ומלאת ביטחון, וטיפה ביישנית יותר איתי.
פאק, המחשבות עלייה הורגות אותי, וכל פעם שאני מסתכל על תמונה שלה או נזכר בפנים שלה, נשרף לי הלב.

EdenWhere stories live. Discover now