Teamwork

«פרק 33»

אני משוטטת לי ברחבי הפנימייה מלאה במחשבות. למה הוא עזב ולא אמר לי כלום? מה איתנו? מה איתו? הוא בסדר?

אני מרגיעה את עצמי ואומרת כי הוא בסך הכל אצל אמא שלו, בביתו.

אבל למה הוא לא עונה כשאני מתקשרת?

אני מושכת באפי ומסרבת לתת לכל דמעה קטנה לצאת. אני מתוסכלת ותשושה. הוא עזב את הפנימייה. הוא השאיר אותי כאן מאחוריו ולא אמר דבר. מי עושה דבר כזה?

הוא שונא אותי?

ועוד מיד אחרי שהתנשקנו. בהפרש של כמה שעות, הוא עזב. אני עזרתי לו לעבור את הכול. אני הייתי איתו בכל רגע שרק הצטרך, בכל זמן שהיה זקוק למישהו. איזה כפוי טובה.

ידיי רועדות בכעס ויש הרגשה של אינספור מערבולות בתוך בטני.

אני מתקדמת אל המעונות ונכנסת אל החדר בטריקת דלת, חולצת את נעליי ונשכבת על המיטה. אני לא מרגישה רגועה בכלל. הכול נראה נורא מעצבן, מתסכל ומוזר.

יש צליל של מפתחות, ולאחר מכן הדלת נפתחת בתנועה חדה. קולה החלש של קימברלי נשמע. "הייתי אצל אבו," היא מתקדמת ואז מפסיקה.

"את בוכה?"

אני מנידה בראשי, מעבירה כף יד על עיניי וקמה. "מה קרה?" היא שואלת.

"אני – זה כלום." אני ממלמלת, אבל זה לא ישאיר את קימברלי בשקט. היא ממשיכה. "ספרי לי מה קרה."

"האוכל בקפיטריה היה ממש נוראי וזה גרם לי לכעוס ולבכות," אני מדברת בשקט, גורמת לקימברלי לצחקק ולחזור למבט רציני בכמעט שנייה, "אבל עכשיו באמת. תתחילי לדבר."

"אני חושבת שאיבדתי את השותף שלי." אני מודיעה לה, מתיישבת על המיטה בשילוב רגליים. עיניה של קימברלי מתרחבות, "בריאן. הוא עזב את הפנימייה?"

אני מהנהנת.

"הוא אמר לך משהו לפני?" היא מתקדמת לכיווני ומניחה את ידה סביבי. אני מניחה את ראשי על הכתף שלה.

"בריאנה," היא אומרת, "הוא עזב בלי להגיד לך כלום?"

אני מהנהנת שוב.

"לכל הרוחות והשדים!" היא קוראת בקול רם ומניפה את ידיה. "הבחור הזה פשוט – הוא פשוט מחורפן. על כול הראש המזורגג שלו." היא צועקת, מושכת אותי יותר קרוב, "תגידי לי, בבקשה, שהוא לפחות התקשר אלייך והודיע לך לגבי ההתרחשות הזו."

אני מנידה בראשי ומגחכת. "אבל הוא אמר לי לפני, שיכול להיות שזה יקרה מתישהו."