נקישה חלושה נשמעה על דלתי.
"כן." אמרתי בשקט.
כבר יומיים שלא יצאתי מהחדר למטרות שהם לא לאכול ולשתות. וגם זה בקושי.
הסיוט מכה בי כל לילה ונהיה ארוך יותר, קשה יותר, שובר יותר.
"הבאתי לך מתנה." שמעתי קול מהוסס.
הצצתי מתוך השמיכה.
נטע עמד שם ובידו קופסה קטנה.
מזרוני התקער כשנטע התיישב לידי.
התיישבתי גם והבטתי אל תוך עניו, מחכה לניסיון הבא שלו לעודד אותי.
"אני יודע שזה לא אותו הדבר אבל..." הוא אמר בהתנצלות והושיט לי את הקופסה הכסופה.
העברתי את ידי על הקרטון המחוספס.
פתחתי את הקופסה בזהירות.
בתוכה נחו על משטח לבן, שני פרחים עשויים יהלומים, צבועים בכחול ולבן. הוא יודע.
"אהבת?" הוא שאל בהיסוס.
הנהנתי בעיניים דומעות.
סגרתי את הקופסה וחיבקתי אותו חיבוק חם.
הדמעות זלגו במורד לחיי.
ופעם הראשונה לאחר הרבה זמן, אלו היו דמעות של אושר.
"חשבתי ללכת לעשות עוד קעקוע, את רוצה לבוא איתי?" הציע לי נטע לאחר שהייה ממושכת בחיבוקו.
הנהנתי קלות וקמתי מהחיבוק הארוך שחלקנו.
הוא נשק לראשי באהבה ויצא מחדרי, מניח לי להתלבש. נזכרתי בקעקוע הראשון שעשה.
׳במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש' נכתב באותיות יפות על גבו, מכתפך אחת אל הכתף השניה.
הוא עשה אותו לאחר שחבר שלו התאבד בגלל בריונות. רכשתי אליו כל כך הרבה כבוד לאחר שעשה את הקעקוע הזה.
לבשתי מכנס משוחרר קצר. כזה שקל להפשיל.
רציתי לעשות שני קעקועים, וכבר ידעתי מהם, מה הם יסמלו ואיפה הם יהיו.
***
קול המכונה והצחוק הגברי של נטע והעובד בחנות הקעקועים, מילא את החדר בזמן שישבתי עם המזכירה המקועקעת על המחשב, מפחשת את הקעקוע המושלם בשבילי.
עיניי נצצו בהתרגשות כשראיתי את שתי הכתובות שבחרתי בסוף. הדפסנו את הדוגמאות ואני צעדתי אל החדר האחורי לאחר שהודיתי לה בנחמדות. התעקשתי על הקעקוע המושלם ולא היה קל לאצות אותי אך היא התמודדה איתי בסבלנות רבה.
"תראי." ביקש נטע.
הוא ישב על המיטה המרופדת בלי חולצה עם ידיו על ראשו ושריריו המרשימים מתוחים וקפוצים.
הושטתי לו את הדגמאות.
האחת של ציפורים עפות אל עבר האופק, והשנייה פסיפס קטן המזכיר במעט את צורתו של מצפן, ממש כמו הפסיפס האחרון שהיא עבדה עליו לפני שחלתה.
"הם יפים." הוא אמר והושיט לי את הציורים.
"אני יודעת." מלמלתי בשקט.
למרות, או אפילו בגלל מעשיו של אבי, נזקקתי נואשות למשהו קבוע, שיזכיר לי אותה, כי הוא? הוא בהחלט לא הולך לעשות את זה.
"וסיימנו." הכריז העובד וניגב את עורו האדום של נטע.
מתחת לבית השחי שלו התנוסס המשפט ״אוהבת אותך בן שלי, אל תשכח זאת לעולם.״ בכתב ידה העדין של אימי שהופיע בברכת היומולדת האחרונה של נטע.
"ממש יפה." אישרתי ונגעתי מסביב לדיו הקבוע, נזהרת לא להכאיב לו יותר משכואב לו.
"את חושבת?" הוא שאל והסתכל בחיוך מרוצה וזחוח על הדיו השחור.
"תורך." הוא הכריז לאחר שהמקעקע שם תחבושת לבנה על הקעקוע הטרי והדריך אותו איך לטפל בקעקוע בזמן הקרוב.
נשמתי נשימה עמוקה והתיישבתי בעל המיטה נשענת על גב הכיסא שהיה מוגבהה לשם נוחות הלקוחות.
"מה נשמע מתוקה? הקעקוע הראשון שלך?" האיש החביב שאל אותי. הנהנתי בהיסוס.
הוא היה שמנמן ונראה בשנות הארבעים שלו.
זקנו היה בלונדיני ותהיתי, אם היה צומח שערות על ראשו הקירח, האם הוא היה באותו הצבע?
"אל תהיי לחוצה. אני אעשה עבודה מצוינת.״ הוא ניסה להרגיע אותי.
"איפה את רוצה אותם?" הוא שאל ולקח מידיי את הדפים.
"את הציפורים פה," השלתי את כתפיית הגופיה והחזיה שלי ונתתי להם ליפול על זרועי.
"ואת הפסיפס פה." אמרתי והשלתי את מכנסיי משאירה את צד מותני הקידמית חשופה מולו.
"אין בעיה." הוא ניקה באלכוהול את כתפי החשופה ואני קפאתי במקומי, נרעדת מהרגעים הבאים.
"את בטוח שאת רוצה לוט? זה לתמיד." אמר נטע ואחז בידי.
"בטוחה." אמרתי נחרצת ואחזתי בידו בחוזקה.
המקעקע הביא את המחט והפעיל אותה.
"זה יכאב, אני לא רוצה לשקר לך." הוא אמר.
"אל תדאג, כאב זה משהו שכבר התרגלתי אליו."
***
"את מרוצה?" שאל אותי נטע בנסיעה הביתה.
"מאוד." השענתי את ראשי על החלון.
"את הולכת לספר לי מה הם מסמלים?" הוא העביר את מבטו ביני לבין הכביש.
"בהזדמנות אח יקר, בהזדמנות"
YOU ARE READING
תמיד היה אותך
Romanceלוטם אשרת בטוחה שעולמה התpurr מתחת לרגליה כשאמה מתה. היא נשארת עם אבא שלא ממש מתפקד, אח גדול שהוא כל עולמה עכשיו, ולב שבור. היא מדחיקה כל רגש אפשרי ונסגרת בפני כולם, עד שהוא הגיע.
