נסיכה של אבא

פרק 4

*בתמונה הבית של משפחת מולינה פרדו רוס*

טוב אז עבר שבוע, אני עדיין לא מוכנה לדבר עם ליאם, כיאלו לא שהוא ניסה בכלל אבל עדיין הוא בלתי נסבל. רק פעם אחת לפני שלושה ימים הוא בא לפה לקחת את פטי הסתכל עלי ונופף לשלום כיאלו כלום לא קרה, זה רק עוד יותר עיצבן אותי.

״מצאת את הנסיך?״ שאל טובי. נאנחתי ״לא איזה.. כיאלו זאת אומרת היה לי אבל איבדתי אותו הוא סתם היה נסיך אדיוט דפוק וחסר נימוסים!״ זעפתי יותר ויותר. ״ליאם? הוא לא אדיוט.״ טובי ענה, רגע.. מאיפה הוא יודע בכלל שזה ליאם

״לא זכור לי שסיפרתי לך איך קוראים לו טובי״ נעצתי בו את עייני, ״מה.. אני? אני בטוח שסיפרת מתישהו..״ הוא היה לחוץ לגמרי. ״טובי! ידעתי שזה העבודה שלך! לא סתם אחרי השיחה שלנו ליאם בדיוק בא לבית שלי, הייתי צריכה לדעת זה כזה טובאי!!״ נזפתי בו.

״אני מצטער ילדה, באמת חשבתי שהוא יעבוד ושהוא מתאים״ הוא חיבק אותי. ״זה בסדר טובי לא יכלת לדעת שהוא דפוק״ גיחחתי ויצאתי לבית ספר.

••••••••••••••

״לכי תורידי כמה קילוגרמים יא שמנה!״ צעקתי על סטייסי שהתחננה להזמנה למסיבת השנה שלי, בחיים לא אני הצבתי תנאים, בנות במשקל מתחת לחמישים וחמש, בנים חובה שרירים, כל השאר לא נכנסים, ותאמינו לי אני ידאג לסלקציה.

״בבקשה מארינה אני מבטיחה שאני לא יפריע אני יתנהג הכי יפה שאפשר ואני ינסה להוריד כמו קילוגרמים!!!״ היא התחננה על ארבע רגליים, מושפלת. ״טונים חמודה, טונים את צריכה להוריד, שלא תעזי להתקרב אלי אף פעם ובטח שבטח לא לבקש הזמנה למסיבה שלי״ הפנתי אליה אצבע מאשימה ״כן סתומה שמעת אותה!!״ אשלי ואן הצטרפו אלי, הלכנו ועזבנו את האזור.

לא עבר כמה שניות ונתקלתי בפרצוף שלו, ליאם? הוא עזר לסטייסי לקום מהרצפה והתקדם לכיווני. מה הוא מחליט לעשות פה? רגע הוא ראה את כל הסצנה הזאת, הוא בדוק יחשוב שאני ילדה שטחית ומגעילה! רגע בעצם? ממתי אכפת לי מה חושבים אלי? מה הילד הזה עושה לי!

״אני יכול לדבר עם הפרינסס?״ ליאם פנה לאש ואן, הם היננו והלכו. ״מה אתה עושה פה?״ תקפתי את ליאם ישירות, ״מה אני עושה פה? מה עשית לילדה המסכנה הזאת, למה את מתנהגת אליה ככה?״ קולו היה עבה ורציני, ראיתי בעיינו אכזבה וכעס. ״לא ענית לי לשאלה.״ התעלמתי משאלתו הקודמת. ״ אני באתי להתנצל על ההתנהגות שלי, טובי אמר לי שנפגעת, אבל אני רואה שצדקתי את באמת סתם ילדה שטחית ומגעילה״ הוא נזף בי והלך.

אני יכולה להישבע לכם, בחיים לא הייתי כל כך שברירית כמו עכשיו, כן הוא פגע בי. כן הייתי שמחה שראיתי שהוא בא להתנצל, אבל הוא רק סיים את המשפט וכל השמחה שהייתה בי התחלפה לאכזבה וכעס מעצמי. הוא צודק אני כזאת שיטחית ומגעילה.

יצאתי מהבית ספר בריצה אחריו ״ליאם עצור רגע״ צעקתי חזק ככל שיכולתי, ״תעצור בבקשה! אני לא באמת כזאת!!״ התנשפתי חזק וחזק וחזק. והוא לפתע עצר פתאומית והתקדם אליי בצעדים ענקיים וכועסים.

״כן? איך את באמת מריאנה!?״ הוא הבליט את שמי ״אל תקרא לי ככה! זה נשמע כיאלו אתה נוזף בי!!״ התעצבנתי עליו. למה אני בכלל צריכה להסביר לו איך התנהגתי? ממתי אני חייבת הסברים למישהו? ״אני באמת נוזף בך זה הבעיה!״ הוא רק כעס וכעס. ״תפסיק זה מלחיץ אותי!״ נגעתי בכף ידו ובאותה שנייה מבט של שלווה נצץ על פניו.

״אני מצטער, לא התכוונתי. אני פשוט לא סובל לראות ילדות כמוך מתנהגות ככה״ הלב שלי ירד לתחתונים ככה הוא ככה הוא אמר שהוא לא סובל ילדות כמוני, וכן זה פוגע מאוד. ולא יודעת למה הרי אף אחד בחיים לא הצליח לפגוע בי , אז איך הוא כן?

״את לא מתכוונת להגיד כלום?״ המשכתי בשתיקתי והוא רק נעץ בי מבט, לאחר כמה שניות הוא הסתובב והמשיך ללכת. ״עצור!״ צעקתי והוא נעצר ״אני מצ... טע.. רת״ גימגמתי.

״מצטערת? למה אני צריך את המצטערת שלך, תלכי ותתנצלי בפניי הילדה את השפלת אותה לגזרים, תחשבי אם היו עושים לך דבר כזה! עזבי.. תחשבי אם היו עושים לבת שלך דבר כזה בגלל כמה קילוגרמים, שלא נדבר על זה שאת יכולה לגרום לה למצב של בולמיה, ובטח שלא נדבר על זה שהיא בכלל לא שמנה! ותאמיני לי אני יודע לזהות בחורות שמנות, אז פרינסס מולינה, אם את לא תתנצלי בפנייה. את יכולה לשכוח מהנסיך שלך למסיבה.״ הוא נאם בפניי וכל מילה ומילה שלו רק כאבה לי יותר.

הוא צודק, אם היו עושים את זה לבת שלי הייתי קורעת את הילדה הזאת והווידוי הריגה שלי היה הורדת הראש שלה. אני באמת נוראית, אבל ככה הורגלתי ואני בחיים לא יכול לשנות את עצמי.

״אני לא יכולה,״ השפלתי את ראשי, ״למה?״
״אתה חייב להבין אותי! להתנצל בפניי סטייסי? זה כמו לאכול חרא מול כל השכבה ולאהוב את זה!״ התוודתי בפניו. ״אז בסופו של דבר סתם אכפת לך מה חושבים עליך בכל רגע.״ הוא נאנח,

״את יודעת, שהייתי קטן, באתי לבקר את אמא שלי אצלכם, ראיתי אותך עוזרת לילד שנפל והגלידה שלו נפלה, את הבאת לו את שלך, למרות שזאת הייתה הגלידה שאפשר להשיג פעם בחודש רק, חשבתי שאת ילדה שונה ותמיד הערצתי אותך על זה, כנראה שהילדה הזאת עזבה ומזמן התחלפה בילדה מפונקת ושטחית.״ הוא הסתכל עלי בגועל,

הוא צודק, אני זוכרת את היום הזה. הילד הזה היה עשר וגם אני, הוא היה ילד עני, ראיתי את בגדיו בלויים וקרועים וריחמתי עליו ראיתי כמה אכזבה היה בעיינו שהגלידה שלו נפלה, בלי לחשוב פעם הבאתי לו את שלי. שנזכרתי בסצנה זו מיד התחלתי לבכות, התמעלתי בתסכול וכעס והפעם על ליאם, החלתי להכות אותו בחזה.

״תעזוב אותי כבר! אתה לא יודע עלי כלום, אני שטחית ומגעילה?? אתה האדם הכי שיפוטי שמצאתי כל החיים האלה! אתה לא יודע כלום עלי ואתה גם לא תדע! איזה מן נסיך אתה חושב שאתה!!!״ הכתי אותו יותר ויותר, זה לא הזיז לו בכלל, הוא רק עמד כמו סלע והתבונן בעייני.

לפתע הוא לפת אותי אליו והטביע אותי לחיבוק חפ ואוהב, באותה שנייה התפרקתי ולא יכלתי יותר, לא הצלחתי לעמוד ונפלתי עלי ברכיי וליאם איתי לא משחרר לרגע. ״תתפרקי, לא יקרה לך כלום אם יימרח לך האיפור, את במילא יותר יפה בלי״ הוא הוסיף אירוניה לסיפור, ״בואי איתי״ הוא הרים אותי ומשך אותי בעוד שאני מנסה למחות את דמעותי.

״לאן אתה לוקח אותי״ שאלתי אותו ״למקום שאפשר להתפרק בו כמה שאת רוצה״ הוא חייך אלי וחיוכו ישר גרם לי לחייך.