כלואה

כלואה: פרק 25- הארוחה.

הערב כבר עוד שנייה בפתח. הוא לא אמר שעה מדויקת, הוא רק ציין בערב.

מעניין על מה הוא רוצה לדבר איתי, לרגע חשבתי על החיוך שעלה על הפנים שלו וחייכתי מיד.

הסתכלתי על הארון שלי, נאנחתי. הוא כבר ראה את כל הבגדים האלה. טרקתי את דלת הארון בחוזקה. את פתטית מרי, הוא ראה אותך בחזייה, גיחכתי לעצמי ונזרקתי על המיטה בשכיבה.

נשכתי שפתיי, למה אני כל-כך מתרגשת ממנו? למה יש לי רטט בכל הגוף שהוא מתייחס אליי שונה מכולם. מצד אחר, הוא אמר שאני הייתי הלילי שלו, זאת אומרת כמו אחותו הקטנה.

עברתי למצב ישיבה במיטה ואחרי כמה שניות קמתי לפתוח את הארון וחזרתי להתיישב במיטה, מתבוננת בבגדים שיש לי, מזה המון זמן. פעם אנדרס היה דואג לשים לי בגדים חדשים כשגדלתי, עכשיו שום דבר מיוחד. הוא תמיד היה קונה שמלות, בטענה שלוקח לזה המון זמן להיות קטן עליי.

נאנחתי שנייה, תפסתי שמלה שחורה פשוטה ולבשתי אותה על גבי החזייה והתחתונים השחורים שלי. הלכתי לחדרון שלי, הסתכלתי במראה שאפשר לראות בה רק עד האגן, אנדרס הביא לי אותה ביום שהצטרפתי לארגון. חקרתי את גופי ועשיתי כמה תנועות לעצמי במראה, מנסה לשדר משהו, אין לי מושג מה. הכנסתי את היד לתיק הקטן שאנדרס קנה לי פעם, היה בו כל מיני מוצרי טיפוח שלא ידעתי מה תפקידו של כל אחד, חוץ מהאודם. תפסתי את האודם שצבעו היה ורוד מעט כהה. התחלתי למרוח אותו בעדינות על השפתיים, עד שצבעו נהיה כהה ממש. "את פתטית" מלמלתי לעצמי ומרחתי על כל איזור שפתיי את האודם כך שגם יצאתי מהקווים "הוא רק רוצה לדבר" סיננתי מבין שיניי. הסתכלתי במראה על התוצאה המזוויעה מהמריחה המוגזמת כשהתעצבנתי. דפיקות חלשות על הדלת קטעו את השיחה המעניינת שלי עם עצמי. "כן" צעקתי לעבר הדלת ותפסתי מגבון. "מרי" שמעתי את קולו של טומי אך הוא לא ראה אותי כי הייתי בחדרון "אני באה" אמרתי ושמעתי אותו מתיישב על המיטה.

ניגבתי במהירות את האודם שגרם לי להתעצבן כל-כך. ויצאתי מהחדרון לעבר טומי.

"מרי" הוא אמר בקול מתלהב חוקר את שמלתי "מה קרה?" הוא חייך חיוך שובבי "מתכננת לברוח?" הוא הזמין אותי עם ידו לשבת לידו. נאנחתי שנייה והתיישבתי. נשכתי שפתיי והסתכלתי עליו. מחכה שיבין מהמבט שלי מה פשר השמלה. הוא הוריד את החיוך במהרה "אנדרס?" הוא שאל ואני שתקתי. "את משוגעת על כל הראש מרי" הוא ענה מהר כשהבין שפשר השמלה אומר שאני פוגשת את אנדרס. עיניי נהיו נוצצות כשהבנתי שמה שהוא אומר נכון. "למה את עושה את זה?" הוא הוסיף עוד לשיחה. השפלתי מבטי "כי אני רוצה שיאהבו אותי, אני רוצה אהבה, אני רוצה לחוות" לא הסתכלתי על פניו שאמרתי את זה, הוא הסיט את ראשי שמאלה, אליו "אבל אני אוהב אותך" הוא אמר בקול מתוק, נדתי בראשי "לא אהבה כזאת טומי, אהבה אמיתית! אני רוצה להרגיש" נשכתי שפתיי בחוזקה, יודעת שאלה אמירות שווא "את רוצה למות" הוא ענה לי ואני שתקתי, מסיטה את המבט ממנו. האמת שכבר לא אכפת לי למות או לחיות. "את רוצה למות למרי?" הוא שאל כי הבחין שלא אמרתי מילה על שגער בי. הזזתי את מבטי אליו בחזרה "לא אכפת לי כבר טומי" לחשתי, אולי כי אני מפחדת שאתחרט על מה שאמרתי. הוא הנהן אליי הוא עשה כאילו הוא מבין אותי, אבל הרגשתי שהוא לא מבין אותי בכלל. הוא הניח ידו על הלחי שלי וליטף ברכות, התענגתי על מגע ידו החמים והאוהב. "מה שתרצי מרי" הוא התחיל והיה ניכר שהוא ימשיך "אני פה בשבילך" חייכתי קצת, זה ריגש אותי "אני לא אתן שיקרה לך משהו" הוא היה בעדי, לגמרי איתי. הנחתי את ראשי על כתפו, התעקשתי לחיבוק והוא חיבק בחוזקה "תודה" לחשתי ודמעה מלוחה ירדה במורד לחיי. מחיתי אותה מהר עם ידי שטומי לא יראה.