Chapter 38

128 14 13
                                    

?

נ.מ האן

"הכל בסדר?" מינהו ואני מתארגנים כרגע לפרידה מהבית חולים, לקחתי את כל התרופות שאצטרך ויצאנו מהמקום הארור והטראומתי עבורי.

"כן." מינהו מתנהג די בקרירות אליי. אני כל כך שונא שעושים לי את זה ובמיוחד מינהו.
הוא לא נישק אותי ולא כלום. שום יחס ושום חיוך.
אני יודע שאם אדרוש סיבה ליחס הזר והלא נעים הוא יתעלם ויעמיד פני תמים.

הדבר שהכי חששתי ממנו כרגע זה שמינהו ירצה לקיים איתי ועם אבא שלו מפגש חוזר.
לאחר מה שעברתי באשפוז..אני לא חושב שאני מסוגל בכלל לצאת מהבית שאגור בו מרוב פחד.

פחד. רגש ששלט וזרם בכל גופי. ככל שהגירוי החיצוני הוא בלתי צפוי וגדול יותר - תחושת הפחד חזקה יותר. לפחד יש תפקיד מרכזי אצלי בלב.
יש לו חדר משלו במוחי ובליבי.

אני מריונטה, אדם שנשלט על ידי אחרים, בובה על חוטים שנשלטת על ידי הפחד.

מאז היציאה מהבית החולים עד הנסיעה עם מינהו לשום מקום, יש לי תחושה מוזרה.
כאילו אני אמור לפחד אבל אני לא יודע ממה.
בבירור, מסון ומינהו שיחליט פתאום להפגיש בינינו שוב. בעצם.. אני יודע ממה אני מפחד רק ממבט אחד על פניו הקפואים של מינהו.

'היום אתה מתכוון לספר לו?'
היונג'ין שלח לי הודעה.

אני חושש ויותר מכך, מפחד מהתגובה של מינהו.
המועקה שצורבת את בטני עד עמקי נשמתי זה איך הוא יגיב כשאספר לו על כל מה שהסתרתי ממנו בחודשים האחרונים.
איך הוא יגיב כשיוודע לו שהיונג'ין, חברו הטוב ביותר ידע והוא לא?
הוא יפגע? הוא יצרח עליי בכעס עד שיצטרך ניתוח בשקדים? או שהוא ידאג לי יותר, יצמיד אותי לחזה החם שלו וירגיע אותי בחיבוק שלו..

"אתה ואני הולכים לשוחח איזושהי שיחה צפופה."
מינהו סטה בכיוון לכיוון הבית הפרטי שלי.
לא,אני לא רוצה לחזור לשם. המקום מוקף וממולא בזיכרונות טראומטיים שיגרמו לי להתאשפז שוב ולעבור..לא! אני לא יכול לחזור לגור שם.
מצידי ברחוב. כמות הפעמים שנאנסתי על ידיו על המיטה שלי, על הספה שלי כשמול הוקרן סרט אימה. גיחכתי בתוכי.

החיים שלי סרט אימה.

מינהו פתח את דלת ביתי שמשום מה הייתה פתוחה והופתעתי להיכנס לסלון בצעדים מהוססים ולראות שהבית נקי. לפני שעזבתי לטיול ואז, לבית של היונג'ין הכל היה מלוכלך ומסריח. הזנחתי את ביתי מרוב חוסר יכולת לזוז לא יכולתי לקום, לזוז או לבצע כל פעולה כלשהי עד שהתחלתי לקחת כדורים שאסור למינהו לראות.
מרוב ניקיון לא זיהיתי את הבית שלי, הכל היה מסודר. מינהו הביט בי מוזר, כנראה לא מבין ממה אני מתלהב אם זה הבית שלי.

אני מודע לכך כשאספר לו אצטרך לקבל כל תגובה שלו. כשאספר לו, אזדקק לו.
אבל אולי הוא זקוק לי? אולי הוא מזדקק לי ואני לא שם לב? יש בי יותר מדי שברים שאני כבר לא מזהה אם עובר משהו על החבר שלי שבקושי מקבל ממני תשומת לב.
אני מרחם על מינהו שצריך כל הזמן לדאוג לי, אני כמו משאית משא. אם אספר למינהו, הוא אולי יהיה עצבני או דווקא רגוע כפי שבא אליי בפעם ההיא עם העוגה כשסיפר שהוא יודע על שנאנסתי במקום העבודה הקודם שלי.

will you stay by my side? 2Tempat cerita menjadi hidup. Temukan sekarang