נ.מ. לוקאס.
קמתי מהמיטה, יודע שכבר מאוחר ואני כניראה אאחר לתחנה אבל לא ממש אכפת לי.
לימודים אין לי כי אני סיימת את הלימודים לפני שנתיים וחצי. הפסיכופת, או בשמו השני מרסק הגולגולות, החדיר לכל השמיניה ולי את כל החומר הלימודי משום מה.
התחלנו תואר כולנו לפני שנתיים בערך. רציתי להיות חוקר במשטרה כשהייתי קטן ועכשיו הרבה יותר. תמיד רציתי לחקור אנשים וזה תמיד עניין אותי אז למה לא?
היום אני הולך לראות לחקירה מקרוב של איזה גנב אבל לא של משהו מיוחד. ג'ק סידר לי את זה ואני מאוד מעריך אותו על זה. הוא לא ניתק איתנו קשר כל הזמן הזה ותמיד עזר לנו שהמצב הידרדר.
"לוק קום!" אמא צעקה עליי מהמטבח. "קמתי אמא" אמרתי ויצאתי מהחדר שלי עובר במסדרון ומגיע למטבח, תוך כדיי שאני לובש חולצה נורמאלית.
"אה. חשבתי שאתה ישן עדיין. בוקר טוב ילד שלי" היא חייכה אליי תוך כדיי שהיא שוטפת כלים
"בוקר טוב" אמרתי ונישקתי את הראש שלה. לאמא היה שיער שחור שממנה קיבלתי את שלי ועיניים חומות. היא לא הייתה אישה מיוחדת אבל היה בה משהו מיוחד.
כמו שהיה בה. משהו פשוט לא מובן
"לא הפרצוף הזה שוב" היא נאנחה וניגבה את הידיים שלה במגבת. "אתה צריך להפסיק לחשוב עליה." היא אמרה והתחילה להכין לשנינו קפה.
"היא הייתה הדבר הכי חשוב בחיים שלי" נאנחתי. אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה. על החיוך שלה. העיניים שלה. זה קשה להתעורר לא לידה כל בוקר
אני חייב לדבר איתה. איך שנפרדנו, זה היה מגעיל. אני חייב לשבת לשיחה איתה ולפתור את המצב גם אם היא לא תסכים, אני לא אפסיק לנסות.
אנחנו לא יכולים התעלם מזה, זה קשה מידיי בשביל שנינו. ואני יודע. אני לא אומר שנחזור להיות בקשר אבל לפחות שהמצב לא ישאר דפוק כמו שהוא עכשיו
"לוקאס זה בסדר לשחרר" אמא אמרה והוציאה חלב מהמקרר. "אני לא יכול. אוליי אני אתקשר אליה?" שאלתי את החלל יותר מאת אימי. פתחתי את הטלפון מסתכל על המספר שלה.
"לא" היא ענתה בתקיפות ולקחה את הטלפון מהיד שלי. "אבל-" התחלתי להגיד
"לא! דיי! אתה וג'ון נפרדתם. זה לא הסתדר. זוגיות רעילה, מכיר? זה מה שזה היה. היא ניצלה אותך לא פחות " היא אמרה בכאס והעבירה לי את הקפה.
ידעתי שזה קשה לה בגלל מה שמרסק הגולגולות עשה לה אז לא אמרתי כלום
ג'ון לא ניצלה אותי אבל היא הרגישה שהיא חייבת לי ואני לה. כל פעם מחדש. ככה היא הייתה תמיד.
ישבתי על האי ופתחת את המחשב שלי ישר על חדשות כדיי להתעדכן קצת עם הקפה. שראיתי על מה מדברים העפתי את המחשב על השולחן כמה שיותר רחוק ממני והרגשתי את הדם שלי מבעבע
זה לא ענייני.
לא אכפת לי.
לא מעניין אותי מה היא עושה.
לא צריך לעניין אותי ובמיוחד שלא מעניין אותי מה משאית קשורה לזה.
היא לא קשורה אליי יותר.
זה נגמר כבר מזמן.
אמא הסתכלה על המחשב כדיי לראות מה הבעיה תוך כדיי שהיא מחזיקה את הכוס ביד.
היא חייכה בהבנה. "זה קשה הא?" היא שאלה וסגרה את המחשב, יושבת לידי על האי
"יותר מהפרידה עם ג'ון זה בטוח." מלמלתי "אני מרגיש שאני חייב לבדוק כל דבר עליה אבל סיכמנו שמונתיינו שלא. שניתן לה לחיות בלעדינו. זה עדיף." אמרתי והרגשתי את הצריבה בעיניים שלי.
"אוי מתוק שלי" היא אמרה וחיבקה אותי. ידעתי שאין לה מה להגיד על זה.
"מתי אתה צריך להיות בתחנה?" היא ניסתה להעביר נושא. "עוד שעה בערך. אין לי כוח היום" אמרתי ושתיתי מהקפה.
"אתה הולך לוקאס. אתה חייב" היא אמרה בקשיחות. "אמא. לא בא לי. אין לי סבלנות לזה. יש לי את שתיהן על המוח והינה עכשיו גם המטומטם הזה מתקשר" נאנחתי שראיתי את המספר של מאט על הצג בטלפון.
לוקאס: הלו
מאט: בוקר טוב לאדון לוקאס באמת.
לוקאס: בשביל מה התקשרת? סתם לעצבן איתי?
מאט: סליחה, שחכתי שאתה במצב 'היא נפרדה ממני' ולא יכול לדבר
שמעתי שהקול שלו רועד קצת. גם הוא ראה חדשות. שמעתי מלידו את שאר השמיניה. אפשר לזהות את הקולות של כולם אפילו בלי לנסות
לוקאס: אז עכשיו אתם גם נפגשים בלעדיי?
מאט: אשמתינו שסיימת את הלימודים קודם?
שאר השמיניה למדה עדיין וישנה בקמפוס אז לא ראיתי אותם הרבה אבל אנחנו מדברים כל הזמן וכל שישי נפגשים לארוחת בוקר.
לוקאס: ראיתם חדשות נכון?
הוא שתק כמה שניות ואז ענה
מאט: כן. נפגשנו כי ידענו שאם נישאר לבד כל אחד ילך לבדוק אם היא בסדר. רצינו לקרוא לך אבל אז מיארה התקשרה. היא ביקשה שאני
אמסור לך שעוד שעתיים אצלה בלי הברזות.
YOU ARE READING
My Angel- לא תשברו אותי
Fanfictionספר רביעי. (ספר ראשון- 70% מלאכית 30% שדה-My Angel ספר שני- גיבורה קטנה של(נו)י -My Angel. ספר שלישי- My Angel- השמיניה והזאתי) הסיפור קופץ שנתיים מסוף הספר הקודם, כלומר לסוף כיתה יב של קאי. בשבועיים האחרונים ללימודים, כמובן כמו בכל שנה, בסוף הלימ...
