היוצרים שלי.
כסופרת אני אגיד שתמיד כשאת מסיימת לכתוב את הפרק הראשון מיד אחריו מגיע הפרק השני. זוהי ההתלהבות של ההתחלה, ופתאום יש כל כך הרבה מה להגיד וכל כך הרבה מחשבות ורעיונות.
אני לא מהססת כשאני מתחילה לכתוב את החלק השני של הפרויקט שלי, ומהר מאוד אני גם מוצאת לו שם; ״היוצרים שלי״, כי זה מרגיש לי הכי נכון.
אני חושבת שהכי הגיוני בפרויקט מהסוג הזה, שמתאר מסע התמודדות כמו שלי, אז מן הסתם נתחיל מהיוצרים של הדמות המרכזית; ההורים שלי.
האם יהיה צפוי אם אגיד שהם האשמים על כל הצלקות שלי, ועל מי שנהפכתי להיות? אני מניחה שכן, אבל זה לא המקרה. ההורים שלי לא אשמים בשום דבר ממה שקרה לי במשך כל עשרים-ושלוש שנות קיומי.
ההורים שלי הם ההורים המושלמים שיכלו להיות בעולם הזה, כל כך מושלמים שאני מאחלת לכל הילדים בעולם הורים כמו שלי.
אני זוכרת כילדה אבא תמיד עבד. שלוש משרות שונות; ביום עבד כשרת בבית הספר, בערב טבח באיזשהי מסעדה ובסופי השבוע גם כן טבח במסעדה אחרת. אימא לא עבדה, היא תחזקה את הבית וגידלה אותי ואת אחותי הקטנה. אני חושבת שאת רוב האנרגיה שלה היא השקיעה בי, לרוב היא הייתה יושבת איתי אחרי שעות הלימודים ומלמדת אותי מתמטיקה.
בגיל שש כבר ידעתי את לוח הכפל בעל פה. יתר הילדים בשכבת הלימוד שלי החלו ללמוד את אותו שנתיים אחרי זה, בגיל שמונה.
אבא תמיד היה מביא מתנות כשהיה חוזר הביתה. בסופה של כל משמרת, הוא תמיד היה קונה לנו איזה שוקולד קטן, או טבעת פלסטיק שעליה סוכריית מציצה שנראית כמו מוצץ.
אני מספרת את זה כדי רגע לבנות תמונה ברורה של משפחה שאינה עשירה מבחינה כלכלית, אבל מלאה בחום ואהבה. היו ימים בהם ההורים היו רבים, אבל זה תמיד היה בחדרי חדרים מאחורי עינינו. היו ימים בהם אני ואחותי היינו רבות, עד לרמה שהיינו מושכות זו לזו בצמות אבל בסוף יום תמיד היינו משלימות.
כמה שנים אחר כך, בגיל ההתבגרות, החלו הקשיים שלי עם ההורים שלי. ריבים וכעסים, דרמות וצעקות. הסתגרויות בחדר, ובכי לתוך הכרית במשך שעות כמו נסיכת דיסני שבורת לב אמיתית.
*
״אני לא מבינה למה אני לא יכולה ללכת למסיבת הפיג׳מות של גלוריה!״ אני מרימה את קולי.
״אמרתי לך לא.״ היא אפילו לא הייתה מוכנה לשמוע.
״אוף! את האימא הכי גרועה בעולם!״ הדמעות היו חזקות ממני, תוך רגע הופיעו בצדי עיניי ועקצצו בכבדות. עוד מצמוץ אחד והזרם נפתח, אני מנסה שלא למצמץ אבל העיניים מתחילות לשרוף וזה חזק ממני.
YOU ARE READING
Gabriella Ramirez (My Untitled Project)
Fanfiction״לאחרונה אני שומעת יותר ויותר אנשים שאומרים לי, ׳גבריאלה את חייבת לפנות לעזרה מקצועית׳ ואני לא רוצה. פשוט לא רוצה.״ בגיל עשרים-ושלוש גבריאלה רמירז מרגישה שהחיים שלה מתחילים להתפרק, שוב. כל הנזק הנפשי שנעשה לה לאורך השנים, מכה בה בחוזקה. לבבות שבור...
