His angel [5]

סקרלט (26)

☀︎︎

נכנסתי למטבח למחרת בבוקר ולאונרדו בחן אותי.
עיניו עדיין היו אדומות, אבל הוא היה נראה פיכח הרבה יותר.
הוא ניסה לגעת בידי אבל קפצתי אחורה בבהלה.
"א..אל ת..יגע בי," הוא בחן אותי והנהן. "אני רק.. פאק, סקרלט, אני כל כך מצטער. אני.. אני נשבע שלא התכוונתי. אני לא ידעתי מה אני עושה, בכלל לא ידעתי שעשיתי את זה עד לפני עשר דקןת."
"לא ידעת מה אתה עושה גם שזיינת מישהי אחרת או שצעקת עליי בגלל שאמרתי לך שאני לא סומכת עליך?"
"אני לא צעקתי עלייך בגלל שאמרת את זה צעקתי עלייך בגלל שהאשמת אותי בדברים שלא הייתה לי שליטה עליהם." הוא אמר ולגם מכוס הקפה שהחזיק.
"ואני לא יודע מה נדפק איתך, אבל אני עדיין לא מבין למה כל כך כעסת?"
"אני לא כעסתי. אני פחדתי!" צעקתי והוא גיחך והעביר את ידו בשיערו.
למה הוא חייב להיות כל כך מושך גם שאני עצבנית עליו?
"את אמרת שאת לא רוצה לדבר איתי יותר בחיים וחסמת אותי כמו ילדה קטנה,"
"דבר ראשון, אני לא ילדה קטנה. דבר שני, אין לי מושג על מה אתה מדבר." הוא בחן אותי והניד בראשו בחוסר אמון ואז הסתובב. "תפסיקי לשקר."
"למה אתה לא מאמין לי?"
"כי את כתבת את זה! זה בפאקינג טלפון שלי וזה נשלח ממך!"
"זה שזה נשלח ממני לא אומר שאני כתבתי את זה, חוץ מזה, איך אני יודעת שאתה זה-" הוא הסתובב והצמיד את שפתינו זו לזו.
הוא ליקק את שפתיי ואת לשוני ומצץ את שפתיי עד שהשמעתי קולות שלא ידעתי שאפשר להשמיע. "סקרלט," הוא התנשף לפי. "אני.. אלוהים, התגעגעתי לשפתיים האלו," הוא הרים אותי עליו ולקח אותי לחדר שלו. "לא, לאונרדו.." נהמתי ויצאתי משם. "אני הולכת לקולטון."
"סקרלט,"
"אני לא כועסת או משהו, פשוט רציתי לדבר איתו."

בחנתי את קולטון מנצח כבר בפעם החמישית במשחק הזה שלו, כולם הלכו לאיפשהו ורק אנחנו נשארנו כאן.
"למה לא הלכת עם כולם?"
"למה אתה לא הלכת?"
"כי אני שונא לצאת איתם. הם בלתי נסבלים." הנהנתי פעם אחת. "עכשיו תעני לי את,"
"לא רציתי להיות עם לאו.. אני קצת מפחדת ממנו," הרגשתי שאני מסמיקה ממבוכה, אבל לא היה לי מה לעשות.
זו הייתה האמת. מה שהוא עשה אתמול גרם לי לפחד ממנו, גם אם הוא לא התכוון.
הטלפון שלי צלצל ושמה של קים הופיע על המסך.
קולטון בחן אותי. "זה קים," אמרתי ועניתי. "מה קר-"
"את וקולטון.. תגיעו לבית חולים עכשיו. קרה משהו לליילה וזה לא נראה טוב."

נכנסתי למעלית בבית החולים במהירות וקולטון אחרי. "אתה חושב שהיא בסדר?"
"אני מקווה," הוא מלמל.
יצאנו מהקומה וראיתי מישהי על אלונקה או אני לא יודעת מה זה שבד מכסה אותה, בלעתי את רוקי ומבטי ננעץ בלאונרדו שבוחן את האנשים שלוקחים אותה.
שיערה הבלונדיני בצבץ מתחת לבד והנדתי בראשי בחוסר אמון.
אין מצב.
היא לא יכולה למות.
לא עכשיו.. היא.. היא רק חזרה.
היא לא יכולה למות.
היא לא יכולה.
קים רצה לקולטון וחיבקה אותו בחוזקה ואני עמדתי שם, בהיתי באנשים לוקחים את הגופה של אחותי.
לאונרדו הצמיד אותי אליו וחיבק אותי. אפילו לא שמתי לב שאני בוכה עד עכשיו. הרגשתי שכל העולם שלי מסתובב.
"לא.. היא לא- אין מצב שהיא מתה לאונרדו! אין מצב שהם רצחו אותה! אין מצב! זה לא יכול להיות!" אנשים הסתכלו עליי, בחנו אותי בדאגה, חלקם כעסו על כך שאני צועקת אבל לא היה לי אכפת. "אתה הבטחת לי שתשמור עליה!" צרחתי ובכיתי.
"סקרלט-"
"אל תגיד לי סקרלט! היא נרצחה בגללך! כי אתה לא שמרת על..יה," ראשי הסתחרר. ליבי הלם בחוזקה.
הוא הצמיד אותי אליו ונישק את ראשי. "לא! לא! אל תעשה את זה! היא לא.. תחזיר אותה," בכיתי.
רוז ניסתה לחבק אותי אבל דחפתי אותה ממני. "אל תיגעי בי!" צרחתי.
דמעה זלגה מעיניי, דמעה ועוד דמעה.
שמעתי את הדופק שלי מכל מקום.
הרגשתי שהקירות הולכים וסוגרים עליי, שהאוויר שבחדר נעלם.
לאונרדו חיבק אותי חזק אליו ובכיתי.
"לא.. לאונרדו.. לאונרדו היא לא יכולה ל.. היא לא יכולה.. למה הם עשו את זה?! מה היא עשתה להם?!" הוא בהה בי ולא ענה. בקושי ראיתי אותו מרוב שעיניי היו מוצפות דמעות.
רציתי למות.
אני לא רוצה להיות כאן. אין לי בשביל מה.
"לאונרדו תענה לי! תענה לי!" הוא תפס את ידיי ומנע ממני להרביץ לו. "תפסיקי." הוא אמר וחיבק אותי.
"תענה לי, למה הם עשו את זה, לאו? היא עשתה משהו? היא פג..עה במ..יש..הו? ר..צח..ה מ..יש..הו?" הוא הניד בראשו. "אז למה? למה שיעשו את זה? למה שיעשו את זה?!"
"אני לא יודע."
"אתה משקר! אתה משקר לי ואני שונאת את זה, לאונרדו! תפסיק לשק-" אית'ן – שעד עכשיו לא ידעתי שהוא כאן – משך אותי אחורה מלאונרדו וריתק אותי אליו.
לא יכולתי לזוז, אבל רציתי לצרוח ולבכות. רציתי לקחת את האקדח שלו ולירות לעצמי בראש.
רציתי להיות איתן.
עם אחותי ועם אמא שלי. נמאס לי להיות כאן, נמאס לי מהמקום הזה.
"אני לא יכולה, לאונ..רדו," בכיתי. "אני לא רוצה להיות כאן," הוא בחן אותי והתכוון להתקרב אליי אבל הנדתי בראשי. "אני.. אני צריכה להיות לבד." ולקפוץ מהגשר או מהבניין הכי גבוה באזור ולמות.
אני צריכה להיות לבד עם אמא שלי ואחותי והילד שהיה אמור להיות לאחותי. "מלאך שלי," לאונרדו אמר.
"לא! לא מלאך! אני רוצה.. אני לא רוצה להיות כאן, אני רוצה למות. תירה בי. אני מתחננת, תירה בי! תירה בי, לאונרדו! אית'ן, בבקשה!" השתוללתי בידיו והוא שחרר אותי. רצתי ללאונרדו וניסיתי לקחת ממנו את האקדח. "אם אתה או..הב אותי תיר..ה בי, אני מתחננת." הוא הניד בראשו וחיבק אותי. "דווקא בגלל שאני אוהב אותך אני לא אירה בך, מלאך קטן שלי." נעצתי בו מבט והוא נישק אותי. "אני רוצה לנסוע הביתה.." מלמלתי ונכנסתי למעלית.
עיניי שרפו וליבי המשיך להלום בחוזקה. רציתי להקיא.
יצאתי במהירות החוצה והלכתי לאחד השיחים בחוץ, הקאתי את כל מה שהיה בבטני והרגשתי מישהו מאחוריי, אוסף את שיערי בידו. שהסתובבתי לאונרדו עמד שם ובחן אותי. "את בסדר?"
"תעזוב אותי, בסדר? אני רק רוצה הביתה."
"להסיע אותך?" הנדתי בראשי. "אני רוצה לנסוע לבד."

——
אני יודעת שכולכן חיכיתן לזה, אבל אני חייבת להודות שכשכתבתי את זה קצת בכיתי (לא בגלל ליילה, אלא בגלל סקרלט וקולטון)..
בכל מקרה, מקווה שאהבתן את הפרק🫶🏼🤍
——
אני מעלה עכשיו כי אני לא בבית ולא בטוח שאוכל לעלות ב11💗