His angel [5]

סקרלט (2)

יצאתי מהמים, קר כאן, אבל לא יותר מבחדר שאני ולאונרדו היינו בו. לא היה לי אכפת מהקור.
הגעתי לכאן רק בגלל שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות לפני שאני כבר לא יהיה כאן.
החוף הזה הוא אותו החוף שאני ולאונרדו היינו בו אחרי שעזבנו את המקום.
יש לי זיכרונות טובים מהמקום הזה.
מבטי ננעץ במישהו שיושב על החוף ומסתכל עליי גם.
למה הוא כאן?
מה הוא עושה כאן?
לא, לא, לא. זה לא טוב. אני לא יכולה עכשיו לראות את לאונרדו.
אסור לי.
הוא ינסה לעצור אותי ואז אני לא אצליח להשתיק את הקולות בראשי.
"תתנהגי רגיל, סקרלט. נראה שהוא בכלל לא זיהה אותך." מלמלתי בשקט לעצמי.
הלב שלי דופק מהר כל כך.
אני לא רוצה שהוא יגלה אותי.
אני לא רציתי שאף אחד יעשה את זה, למה שהוא יהיה כאן בכלל בשעה הזאת?
השעה אחד בלילה.
הסתובבתי והתלבשתי.
לבשתי גופיה לבנה וקצרה ומכנס שחור וקצר גם כן.
לא היה לי קר.
כמעט אף פעם לא קר לי.
התיישבתי במקום בו הוא נישק אותי, זה המקום האחרון שהיינו בו יחד.
מאז שהגעתי לניו-יורק אני כאן כל ערב.
אני עובדת במסעדה, האמת שאני אפילו לא בטוחה שזאת מסעדה שלהם, אבל אני מקווה שלא.
ישבתי ובהיתי בחוף כמה זמן ואז קלטתי בזווית עיני שהוא קם לעברי.
לא, לא, לא.
לקחתי את הדברים שלי ורצתי משם.
הוא רדף אחריי, אני יודעת את זה, זה לאונרדו, לאו. ברור שהוא יעשה את זה, הוא לא מוותר בקלות.
רצתי ורצתי, לא הסתכלתי לאחור פעם אחת, עד שלבסוף נכנסתי לבניין משרדים.
אידיוטי בהתחשב שזה בניין שלהם.
לחצתי על הכפתור כמה פעמים ונכנסתי למעלית פנימה.
כל גופי רעד.
אם אקפוץ מהבניין הזה - שזה מה היה שתכננתי מהתחלה - עכשיו, הכל יעלם והוא יפסיק לרדוף אחריי, אבל הוא גם ישבר.
אני לא יכולה לעשות את זה.
לא, סקרלט, את כן יכולה. את רוצה את זה, את רוצה את זה כבר הרבה זמן.
המעלית נפתחה בקומה העליונה ועליתי במדרגות במהירות.
עליתי ונעמדתי בקצה הגג.
עצמתי את עיניי. "אני באה אמא," לחשתי בקול שקט.
בהיתי בשמיים ואז בדרך שיש לי לעשות עד שאמות, מתי מתים שעושים את זה? שפוגעים ברצפה או מתישהו בדרך?
התכוונתי לקפוץ, אבל משהו במוח שלי צעק לי לא לעשות את זה.
למה לא?
"רק קפיצה אחת, סקאר.. קפיצה אחת והכל יעלם," מלמלתי לעצמי. אני רציתי לעשות את זה, רציתי לעשות את זה כל כך. למה עכשיו אני מהססת? אני מפנתזת על המוות כל כך הרבה זמן..
"רק קפיצה אחת," לחשתי פעם נוספת.
כמעט קפצתי, אבל הרגשתי יד גדולה עוטפת אותי ומושכת אותי אחורה.
צווחה נפלטה מפי ששנינו נפלנו על הרצפה.
"חתיכת אידיוט!" צרחתי והרמתי את ראשי בשביל להסתכל עליו. עכשיו שאני רואה אותו מקרוב, אני לא מאמינה לזה בכלל. "לאו?" שאלתי בשקט. הוא נראה שונה, הקעקועים, המבט.. אבל זה עדיין אותו לאונרדו.
הוא חיבק אותי אליו, נתן לי טעימה מהריח המיוחד הזה שיש רק לו.
הרגשתי שליבי מחסיר פעימה. אף אחד לא יבין כמה התגעגתי אליו וכמה אני שונאת את זה שהוא עצר אותי עכשיו.
"לא," מלמלתי בקול חנוק.
אני לא יכולה להיות כאן.
רצתי למטה.
"תחזרי לכאן, סקרלט!" שמעתי אותו פוקד, אבל המעלית כבר נפתחה ונכנסתי פנימה, סגרתי את הדלתות ולחצתי על קומת הקרקע.
למה את עושה את זה, סקרלט? הגעת לכאן בשביל לחפש אותו, למה עכשיו את מתחמקת?