HYUNHO | דואג מאהבה

186 9 14
                                    

היונגין שכב מכורבל בשמיכה במיטתו, אוחז בבטנו כשגלי כאב שוטפים אותו בהדרגה. הוא שנא להיות כל כך פגיע, אבל הוא לא יכול היה להתאפק מכיוון שכאבי הבטן שלו רוקנו לגמרי את כוחותיו.


הוא היה מותש ונזקק למשהו שיעזור לו להקל על הכאב. חטיף ומשקה חם יעזרו. הוא חשב לעצמו, נאנח בשקט מהכאב שהרגיש כשקם.

הוא הלך בזהירות ובשקט במסדרון, מנסה לא להעיר אף אחד בבית. השעה הייתה בסביבות חמש בבוקר, לכן כל חבריו עדיין ישנו.

כך חשב לפחות.

כשפנה לכיוון המטבח, ליבו כמעט החסיר פעימה כשראה את מינהו מכין לעצמו קפה.

הוא ניסה לשמור על קור רוח למרות שהיה נבוך מהמצב שבו נמצא. שערו היה מבולגן והשקיות מתחת לעיניים שלו בלטו, ובנוסף להכל הוא לבש את הפיגמה הכי ילדותית שלו.

"היונג." הוא הצליח לומר. קולו היה קצת יותר שקט מהרגיל. "לא ציפיתי לראות אותך כאן." הוא אמר כשהעמיד פנים שהכל כרגיל.

מינהו הביט בהיונגין בחיוך רך כמו תמיד. "היי. קמת מוקדם, הכל בסדר?"

היונגין היסס בתשובתו. הוא לא רצה לחשוף יותר מדי על התמודדותו האישית לכן החליט לשקר לחברו. "כן." הוא השיב בחיוך. "פשוט לא יכולתי להירדם." הצעיר יכול היה לראות שמינהו לא מאמין למה שאמר, אבל מינהו לא לחץ עליו ולכן היונגין נרגע.

הוא פתח את הארון והבחין בקופסת תה חדשה לגמרי. הוא חשב שזה זמן טוב לפתוח אותה ולבדוק את טעמו של התה החדש.
כאב הבטן המייסר שלו עדיין היה שם, אבל ברגע הזה, הכאב שחש היה נסבל.

היונגין ידע היטב עד כמה רגיש היה בזמן שהיה חולה. הוא ניסה לשמור על איפוק ולא לעלות זיכרונות או מאכלים לראשו אשר יגרמו לו להרגיש רע.

אולם כשריח התה הגיע לאפו של היונגין, מבול של זיכרונות עבר בראשו. ניחוח התה הזכיר לו את אמא שלו, שנהגה לבשל את אותה הארוחה עם כוס תה בכל פעם שהיונגין הרגיש לא טוב. הניחוח המנחם החזיר תמונות חיות מהמטבח הנעים של ביתו.

דמעה נמלטה מעינו של היונגין והוא מחה אותה, מתוסכל מפגיעותו. הוא חשש שאולי מינהו שם לב לכך שבכה, לכן השתעל וחזר להכין לעצמו כוס התה. אולם מה שהיונגין לא ידע הוא שמינהו בהה בו במשך כל הזמן. כשהסתובב הצעיר וראה את פניו המודאגות של מינהו, הוא הסתובב בחזרה במהירות.

"אה, זה שום דבר. אל תדאג לגבי זה." הוא ניסה להיראות רגוע ככל האפשר, אבל אז כאב חזק היכה בו. הוא ניסה להסתיר את אי הנוחות שלו, אבל פניו הסובלות הסגירו אותו וידו נלחצה באופן אינסטינקטיבי על בטנו העליונה.

"אתה בסדר?" שאל מינהו, קולו נשמע מודאג.

"כואבת לי הבטן. זה הכל." הוא הודה לבסוף בלחיים סמוקות קלות.

Stray Kids | oneshotsWhere stories live. Discover now