His angel [5]

פרולוג

סקרלט:

שפקחתי את עיניי, אריק כבר לא היה שם. לאונרדו ישב לידי עם דמעות בעיניו, ראשו היה צמוד לקיר.
כל המזרן הדק היה מרוח דם. דם שלי.
"כמה פעמים התעלפתי?" שאלתי אותו בשקט והוא העביר את מבטו אליי. "הפסקתי לספור אחרי הפעם השלישית," מלמל.
"זה כאב."
"אני יודע."
"כמה זמן אתה עושה את זה?"
"אני לא בטוח.. אני כאן בערך שש שנים, אבל זה התחיל רק חודש אחרי, שהם הבינו ששום דבר חוץ מזה לא יפגע בי ממש." התקרבתי אליו והוא התרחק וקם מהמיטה. "למה אתה מתרחק?"
"כי את כמו אש מבחינתי, אם איגע בך זה ישרוף."
"אתה תצטרך לגעת בי בסופו של דבר.."
"אני לא. כי בפעם הבאה את תתני לי למות, כי זה מה שאני מבקש." היא הנידה בראשה. "אני לא.. האונס הזה לא-" הרגשתי את בטני מתהפכת ואת כל מה שהיה לי בקיבה עולה למעלה.
לאונרדו נאנח והתקרב אליי, הוא תפס את שיערי והרחיק אותו מפניי בזמן שהקאתי על הרצפה.
הסתובבתי אליו ובחנתי אותו. "אני מצטערת,"
"זה בסדר. המילה הזאת גרמה לבנות להתאבד כאן."
"אתה חושב שאני אתאבד כאן?" שאלתי בשקט והוא הניד בראשו. העיניים החומות שלו בוהות בשלי, נוצצות ויפהפיות.
"את חזקה, סקרלט."
"איך אתה יודע?"
"אני רואה את זה בעיניים הכחולות-ירוקות שלך."
"אתה הראשון ששמת לב לזה שהן לא רק כחולות,"
"יש לי עין חדה, ילדונת." עיקמתי את אפי. "אני לא ילדונת, לאו."
"אני חושב שאת כן."
"אתה אידיוט." לחשתי והוא התיישב לידי בחזרה.
"אני יודע."
"אני עייפה," הוא נשכב על המיטה והשכיב אותי עליו. "יותר נוח עליי.. אני מעדיף שלא תשני על זה."
"אבל הדם שלי-"
"הזין שלי מרוח בדם שלך, סקרלט, לא אכפת לי לשכב על זה. פשוט לכי לישון."
הנהנתי ועצמתי את עיניי.
התעוררתי בפעם החמישית בשביל להקיא עוד פעם, מה שקרה חוזר וחוזר בראש לי.
אני לא מסוגלת לעשות את זה.
למה דווקא אני? מה עשיתי רע?
בחנתי את לאונרדו, יש לו צלקות על המפרקים. "אתה עשית את זה לעצמך?" שאלתי והתיישבתי בקצה המיטה. "כן," הוא לחש. "למה?"
"כי זה הגיע לי, ומעבר לזה שזה הגיע לי, הגיע לי למות."
"אני לא מאמינה שהגיעה לך למות. אתה לא עושה את זה מרצונך." הוא ליקק את שפתיו והניד בראשו. "אני לא. אבל זו שבועה, ואני הפרתי את השבועה הזאת."
"זה מה שכתוב לך על הגב בשפה הזאת?"
"כן.." הוא מלמל. "למה יש את השבועה הזאת?"
"אבא שלי היה אונס את אמא שלי, הוא היה מתעלל בה באופן קבוע."
"אה.. אני מצטערת," לחשתי. "אין לך על מה. את לא אשמה בזה."
הוא בחן אותי מהצד השני של המיטה.
"כמה אחים יש לך?"
"שניים. דומיניק ומיה,"
"מיה זה שם יפה," הוא גיחך והעביר את ידו בשיערו. "אני בחרתי אותו. אבא ואמא שאלו אותי ועניתי מיה, אהבתי את השם הזה. עד היום זה השם האהוב עליי."
"השם האהוב עליי זה ולנטינה, הלוואי היו לי קוראים לי ככה." הוא הניד בראשו. "השם הזה לא מתאים לך, אבל אולי לילדה שלך זה יתאים."
"בקצב הזה לא תהיה לי ילדה." מלמלתי. "תפסיקי, סקרלט.. תהיה לך ילדה. אנחנו נצא מכאן."
"איך אתה בטוח?"
"אני אופטימי,"
"אתה כאן שש שנים." אמרתי והתקרבתי אליו. "אבל אני לא מת, אז כנראה שמישהו למעלה רוצה שאני אמשיך לחיות. לדעתי הוא רוצה שגם את תחיי." הוא הרים אותי עליו וחיבק אותי. "יש לך גם אחים?"
"הייתה לי אחותך אחת,"
"הייתה לך?" הוא שאל בבלבול. "אנחנו נסענו לסבתא שלנו ומישהו התנגש בנו.. אני היחידה ששרדתי. אני גרה מאז עם סבתא שלי, היא לא אוהבת אותי במיוחד, אבל.. טוב.. אין לי ממש ברירה," הוא ליטף את גבי החשוף. עד לפני כמה שעות הייתי בטוחה שלהיות עירומה מול בן אדם שאני בקושי מכירה זה מוזר, אבל זה לא. אני מרגישה בטוחה בידיו.
"קר לי." לחשתי לו והוא גיחך. "מתרגלים, מלאך קטן." כיווצתי את מצחי והרמתי את מבטי אליו. "מלאך?" שאלתי בבלבול. "את מלאך קטן," הוא אמר. "את מאירה לי את המקום הזה,"
"למה אני?"
"אני לא יודע.. יש בך משהו מיוחד,"
"אני מניחה שתודה," לחשתי לו והוא נישק את ראשי. "איך קראו לאחותך?" הוא שאל. "ליילה,"
"ולאמא שלך?"
"דליילה. לסבתא קוראים לאה."
"מי מהן נולדה בישראל? סבתא שלך?"
"כן, היא עברה לכאן לפני שנכנסה להיריון עם אמא," הוא הנהן ועצמתי את עיניי. "מתי לדעתך הם יכנסו לכאן עוד פעם?"
"הם לא. ג'יימס לא יתן לאריק לעשות את זה עוד פעם היום, הוא עצבני עליו כי הוא הרביץ לאחותו והוא לא יכול להגן עליה."
"הוא לא נותן לו?" שאלתי והוא הניד בראשו. "הוא לא."
"למה הוא נגע בעצמו שעשית לי את זה?"
"אריק?"
"כן." לחשתי ובחנתי אותו. "זה מספק אותו, זה מספק אותו שאני אונס ילדות קטנ-" הדלת נפתחה וג'יימס עמד שם ובחן אותנו.
לאונרדו חיבק אותי חזק יותר ועשה כל מאמץ בלהסתיר את גופי. "הוא הלך, תירגע." הוא אמר וזרק לעברנו שני בקבוקי מים ואוכל והתיישב על הרצפה מולנו. "אני לא רוצה בזה," הוא אמר לנו. "הוא מכריח אותי. הוא ירצח את אחותי אם לא אעזור לו."
לאונרדו פתח את אחד מבקבוקי המים ועזר לי לשתות. הגרון שלי היה יבש כל כך, רק עכשיו אני מבינה כמה.
הוא שתה גם מהבקבוק וירדתי ממנו. "אני מצטער כל כך, סקרלט, אבא שלי כזה אידיוט. הלוואי שהייתי יכול לרצוח אותו."
"אתה יכול."
"לא עד שאדע שרוז בטוחה."
"רוז?" סקרלט שאלה. "אחותי. אם אני אנסה לרצוח אותו ולא אצליח, היא ואתם תהיו אלה שיסבלו ואני לא רוצה בזה."
"למה אתה לא בורח?"
"אני כן. אני בורח לסמים, אבל רוב הזמן אין לי את האפשרות לעשות את זה."
לקחתי את האוכל והתחלתי לאכול.
אכלתי מהר, אפילו מהר מאוד והמבטים שלהם ננעצו בי. "מה? אני רעבה?" משכתי בכתפיי. "תאכלי." לאונרדו אמר. "את צריכה את זה."
"תאכל גם אתה."
"אני בסדר, יותר חשוב לי שאת תאכלי. את צריכה את זה יותר ממני." בחנתי אותו והנדתי בראשי. "תאכל."
"סקרלט, מלאך.. אני מסתדר בלי אוכל,"
"כן.. יש לך המון שרירים, אתה בטח יכול לשרוד שבועות בלי אוכל." הוא הנהן ולגם מהמים. "נכון,"
"אבל אני עדיין רוצה שתאכל."
"תשאירי לי קצת בסוף, בסדר?"
"כן." לחשתי והמשכתי לאכול.

☀︎︎

"לאונרדו זה כואב לי! לאונרדו.. לאונרדו בבקשה תעשה את זה! אני רוצה שהוא יפסיק!" צרחתי.
השוט פגע בגבי עוד פעם ועיניי התגלגלו לאחור. אני עומדת להתעלף..
"לאונרדו," בכיתי. "בבקשה,"
"אני לא עושה את זה."
"אני מבקשת.. אני מבקשת את זה ממך! בבקשה! בבקשה לאונרדו כואב לי, כואב לי.." הוא בחן אותי.
"כואב לי, לאונרדו.. כואב לי כל כך. פשוט תסכים, תעשה את זה, אני.. אני מתחננת."
"סקרלט, אין מצב, אני לא-"
"בבקשה," לחשתי.
הוא התכוון להצליף בי עוד פעם אבל לאונרדו התקרב אליי.
הוא ניגב את הדמעות שלי והצמיד את מצחו לשלי. "אני לא רוצה.. אני לא מסוגל, סקרלט. עם כמה שזה כואב לך, זה כואב לי יותר.." לחשתי לה. "אני מתח-" השוט פגע בגבי עוד פעם.
ראיתי שחור.
לא ראיתי כלום, לא הרגשתי כלום.

התעוררתי כשהרגשתי מים נשפכים עליי.
לאונרדו הרים אותי עליו. "אתה תעשה את זה?"
"כן." הוא מלמל בזעם.
הוא השכיב אותי על המיטה הלא נוחה והעביר את ידו על הזין שלו.
זו הדרך היחידה לגרום לכך שיעמוד לו.
הוא חדר לתוכי בפעם אחת וזעקתי בכאב. "אתה מכאיב לי," לחשתי לו והוא הנהן. "אני יודע, סקרלט.. אני מצטער מלאך שלי." הוא נישק את מצחי.
הוא יצא ונכנס אליי.
אני רציתי את זה.
אני רציתי שהוא יעשה את זה בשביל שלא יכאב לי כל כך, אבל אני מרגישה עכשיו חסרת אונים.
"תתרכזי בי, מלאך קטן." לאונרדו לחש לי.
"כואב לי," יבבתי והרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. "אני מצטער כל כך, אמרתי לך שהיית צריכה לתת לי למות."
"אתה לא עושה את זה מרצונך. אני לא ביקשתי שתעשה את זה מרצוני." הוא ניגב את הדמעות שלי ויצא ונכנס ממני פעם נוספת. "חזק יותר, לאונרדו. זה אפילו לא מעמיד לי את הזין," אריק נאנח.
"לך תזדיין." לאונרדו נהם. "כן, תשתמש באנרגיות האכזריות האלה ותחנך אותה להיות כלבה טובה, אתה זיון טוב.. שלא תבכה בגלל זה כמו ילדה קטנה."
"היא באמת ילדה קטנה." הוא אמר.
תפסתי את פניו בידיי וליטפתי את הזיפים שלו. "תירגע, אני לא רוצה ששתעצבן, בבקשה, לאונרדו." הוא נשם עמוק והנהן. "אני מצטער, זה ממש יכאב לך עכשיו."
"זה בסדר."

--

לא רציתי לעשות פרולוג פעמיים, ולכן יש כאן גם מנקודת המבט של לאונרדו וגם מנקודת המבט של סקרלט💗

☀︎︎☀︎︎

מזכירה לכן שג'יימס עבד עם אריק ועזר לשחרר את לאונרדו וסקרלט (זה מוזכר בספר הראשון)❤️‍🔥