פרסי ג'קסון והשמורת

פרק 4-האלפים

נ.מ ג'ייסון גרייס

היה לי יום רגיל לגמרי. טוב....יחסית לחצוי. התעוררתי יחסית מוקדם אם הפסל של אבא שלי בוהה בי מבטים קריפים. הלכתי לזירה להתאמן קצת בחרב. שיספתי בובות אבל חשבתי שזה קצת קל מידי. אז הלכתי לביתן פוסידון כדי להתאמן אם פרסי. פתחתי את הדלת ופשוט צעקתי: "פרסי" לרוב זה מספיק כדי להעיר אותו. הבעיה היחידה היא שלא נשמעה תשובה. ובתור חצוי שמנסים להרוג כל יום חמישי יש לנו שמיעה ממש טובה. לא כמו בני אפולו אבל יש לנו שמיעה יותר טובה מבן אנוש. הלכתי למיטה שלו. ולא היה שם אף אחד. וזה מוזר. אני יודע שפרסי היה אמור לחזור אם אנבת אתמול. אולי הוא נשאר אצל אמא שלו. הוצאתי דרכמה והתקשרתי אל סאלי ג'קסון. "ג'ייסון?" שאלה אותי. "הכל טוב אם פרסי?" "רגע את אומרת לי שהוא לא עצלך, אם אנבת?" "לא, הם היו אמורים לחזור למחנה לפי פרסי". "אנחנו נמצא אותו". "בסדר ג'ייסון, רק תזהרו." החושים האימהים של סאלי תמיד הפתיעו אותי. ביקשתי מהשיבע לבוא איתי. וניקו עשה איתנו מסע צללים.
●○●○●○
נחתנו בחוף. ראינו ליד המים נער. שנירא במידה מפתיעה כמו פרסי. רצנו אליו כמו משוגעים. "פרסי, פרסי, תתעורר!" טוב לא נירא שזה עזר. "בואו ניקח אותו חזרה למחנה, אני יוכל לטפל בו שם". הציע וויל. הסכמתי.

נ.מ-פרסי ג'קסון

התעוררתי עם כאבי ראש אדירים. ג'ייסון רחן מעלי. אחייי. אמרתי לו. עוף ממני. אתה ער! הוא צעק. כאילו מה הקטע, אני ער, אני מתעורר כל בוקר בערך. טוב אני מתעורר כל בוקר עם הרבה עזרה מאנבת. כן אני ער. אמרתי לו. תקשיב, אתה כבר שבע או שמונה שעות ככה. מצאנו אותך לפני שמונה שעות על החוף,אנבת לא הייתה ליעדך. התחלתי להיזכר במה שקרה בערב הקודם. אנבת. צעקתי. היצורים האלה לקחו את אנבת ממני. זכרתי שהפתחתי לה שאני לא יעזוב אותה יותר בחיים. מה עושים? אני צריך למצוא אותה. אמרת לג'ייסון. חשבנו אולי שאתה תתעורר נצא לחפש רמזים כל השבעה, ואולי נמצא אותה. הסכמתי לרעיון שלו. טוב. אמר ג'ייסון אחרי שתיקה קלה. אני הולך לומר לכולם שאתה ער, ושנצא עוד חצי שעה. רציתי לצאת עכשיו אבל לא יכולתי, ידעתי שאם אני אקום הכאב ראש שלי יחמיר. ואני קורא לוויל. אמר ג'ייסון ורץ משם. אחרי בערך עשר דקות שהשתעממתי למוות, ועצרתי את עצמי (בקושי) מלברוח בצרחות של אני בא!, כאילו זה לא שבאמת עצרתי את עצמי. פשוט במקום לקום ולרוץ בצרחות שכבתי וצעקתי את זה. אנבת בטח הייתה אומרת מוח אצה. נתקפתי געגוע. בכל מקרה איפה הייתי? אהה, כן, אחרי בערך עשר דקות משעממות ג'ייסון חזר. וכל השבעה פלוס ניקו ו-וויל היו שם. וויל נתן לי קצת נקטר ואמברוסיה. מיד הרגשתי שאני כן יכול לצאת החוצה בצרחות ולצעוק את זה. קמתי. פרנק הביא לי שריון. במקרה ונתקל ביצורים האלה. טוב...או במפלצות. אבל יותר ביצורים האלה. כן, אני קבעתי השריון זה נגד היצורים רתי לעולם. ביקשנו מארגוס עם הוא יכול להסיע אותנו. למזלנו, היו מספיק מקומות במכונית לכולם. הגענו לחוף. מיד התפצלנו כדי למצוא רמזים. חיפשתי באיזור שאני ואנבת ראינו קודם את המפלצת הראשונה. פתאום הייזל צעקה "מצאתי". רצתי אליה. "מה מצאת?". "את זה", היא אמרה והראתה גביש עם כמה צלעות. "נירא מוכר?" שאל אותי ג'ייסון. "כן, זה הדבר הזה שהמפלצות הופיעו". "מפלצות?" הם שאלו אותי בחוסר הבנה מוחלט. "כן,כן" והסברתי להם מה קרה בחוף בקצרה. "זאת אומרת שאם נשים את זה מול האור נגיע אל אנבת?". הנהנתי. "אז אפשר להשתמש בזה?" שאלתי אותם. "אולי כדי שקודם אתה תתקשר אל אמא שלך, בזמן שאנחנו נתקשר לכירון. "בסדר". הוצאתי דרכמה והתקשרתי אליה. "פרסי"-ואז היא ראתה את הבעת פני-"מה קרה?" סיפרתי לה מה קרה ב24 שעות האחרונות. "אני יודעת שאתה אוהב אותה פרסי, זאת הסיבה שאני לא יעצור אותך, אבל תנסה בבקשה לשמור על עצמך". "בסדר אמא, ותודה". חזרתי אליהם. "אז דיברתם אם כירון?" "כן, הוא מרשה לנו ליסוע". שמחתי. "ופרסי". "מה?" "אנחנו נחזיר את אנבת". "אני יודע ג'ייסון, תודה." "קדימה בוא נילך אל האור".