The revenge/Larry stylinson

8.

פרק תהנוו

נקודת מבט הארי
בחיים לא חשבתי שאומר את זה, אבל אני כל-כך שמח לחזור לסוכנות, לראות את ליאם, מאיה, בלונדי.
היום יום רביעי, יום ראשון אנחנו מתחילים את המבצע.
ואני אצטרך לשחק כהדמות לוקאס.
עכשיו אני בדרך למכון, האימונים בזמן האחרון כי לואי עזב אותי ונתן לי קצת מרחב.

״אוקיי! בוא נראה את יכולות האגרוף שלך״ לואי אומר ואני רק מגלגל את עיני
אני לוקח כפפות והוא מונע ממני, ״אפ אפ אפ לא. באמיתי לא יהיו לך כפפות״ הוא אומר והולך ללוקרים במכון, ״יהיה לך אגרופן״ הוא אומר ומראה לי את הטבעת המחוברת והמוזרה, בסרטים משתמשים בזה כדי להחטיף מכות רצח.
״אבל אני אפצע״ אני אומר לו חשש נמצא בקולי, והעובדה שאנחנו לבד בחדר ואף אחד לא יוכל לעצור אותו מלהרוג אותי.
״הו דרלינג אני לא ארצה לפגוע פעם אחת בפנים היפות שלך״ הוא אומר ואני פולט אנחת הקלה, ״אבל לרוע המזל יש אנשים שלא יהיה להם אכפת לתקוע לך סכין בביצים״ הוא אומר ותוך כדי מסדר את הטבעת בין ידיו, אני בולע את הגוש בגרוני ונלחץ לשמע מילותיו, ״אז אני מעדיף לגעת בך עם קצת רחמים מאשר שהאויב ללא הרחמים יגע בך״ הוא אומר וגורם ללחיי להאדים, אני לא בטוח ממה.
הוא מתקדם אליי, אגרופיו סגורים כמו חיצים שאני המטרה, אני מתרחק קצת ונושם עמוק, ״לואי זה לא כוחו-״ לפני שהספקתי להגיד משהו הוא שולח את ידו במהירות לכיוון פני, התחמקתי בשלום והוא מביט בי ברעבתנות, אני מאוד אשמח שלא יוציא את העצבים שלו עלי,
״אל תפחד אדוארד, אם זה לא היה אני, כל סוכן או מאמן אחר הוא לא היה עוצר ולא מרחם, אתה צריך להבין ולהיות מוכן לרע מכל״ הוא אומר ואני מהנהן.
הוא ממשיך ושולח את ידו לפרצופי, אני ברוב חוכמתי לא זז סנטימטר ומקבל פצצה אל תוך פני, הוא מביט בי במבט קר, אני מרגיש דימום מאפי ומשפתיי אבל הוא ממשיך ואני מתחמק ממנו במזל, אני מתחיל לתקוף ומבט מרוצה על פניו, בגלל שרק ידיו מוגנות אני בועט בו עם רגלי לכיוון מפשעתו, הוא מתכווץ בכאב חד ואני בועט לו במד המותן, אני תופס את שתי ידיו מאחורי גבו ומפיל אותו על הרצפה שאני מעליו, הוא פולט אנחת כאב ואני מחייך חיוך של ניצחון, אני מבין שאני יושב על ישבנו וזז מיד, הוא מסתובב על הרצפה כך שאני יכול לראות את פרצופו, הוא מחייך, הוא מתנשם בכבדות ומחזיק באיברו, אוי שיט המכה שהבאתי לו הייתה דיי חזקה, אני מושיט את ידי כדי לעזור לו לקום, הוא אוחז בה ומושך אותי כך שאני נופל על הרצפה והוא עולה מעלי, לעזאזל רק ניסיתי להיות נחמד, הוא עולה מעלי והוא מחזיק את שתי ידי ודוחק אותן לרצפה הקשה כך שאני לא יכול לזוז, הוא מחייך חיוך מעושה ואני מגלגל עיניים, ״אל תהנה מזה יותר מידי״ אני אומר לו והוא מקרב את ראשו אליי, ״תאמין לי שאני נהנה״ הוא לוחש לאזני וצמרמורת עוברת בי, הוא מנשק את צווארי ושוב התחושה הממכרת עוברת בגופי, ״אתה עדין וחלש בשביל המשימה הזו, כזה רך״ הוא אומר ועוזב אותי.
״איך אתה מרגיש?״ הוא שואל כאילו לפני רגע הוא לא התגרה בי, ״בסדר״ אני מתיישב מולו והוא מביט בי, אני מביט בו בשאלה, ״המשימה עוד כמה ימים בודדים״ הוא מזכיר לי ואני מהנהן ומשפיל את מבטי.
״אתה חושב שאתה מוכן?״ הוא שואל ואני מהנהן.
״בן כמה הדמות שלך?״ הוא שואל ואני חושב לרגע.
״בן עשרים״ אני אומר והוא מהנהן.
״תעודת זהות?״ הוא שואל ואני פוער את עיני, ״אני צריך לזכור?״ אני שואל והוא מהנהן.
״אוקיי״ אני אומר ומביט בעיניו.
״אז..לוקאס״ אני אומר ומגרד בעורפי, ״השם הזה לא מתאים לך״ לואי אומר ומגחך.
״לך לא מתאים ליאו״ אני אומר לו והוא מהנהן.
״ואגב... מי זו אליס ולמה היא הצטרפה דווקא בדקה התשעים״
אני שואל והבעתו השתנתה.
״סוכנת טובה״ הוא אומר ואני מהנהן, ״ו..חוץ מזה?״ אני שואל והוא מביט בי באדישות.
״כלום״ הוא אומר ואני מהנהן.
יש בניהם משהו ואפשר להגיד את זה על הבעת פניו.
״האגרופן״ הוא אומר ואני מביט בו בשאלה, ״אתה צריך אותו בתיק בכל מקום״ הוא אומר ואני מהנהן.
״אוקיי״ אני אומר שוב והוא מושיט לי את האגרופן.
״אני אומר את זה עכשיו ולא אחזור על זה״ הוא אומר ואני מביט בו בשאלה, ״אתה בשום מצב לא מתחבר עם אליס, לא יותר מידי, היא לא בשבילך״ הוא אומר את זה כאילו הוא קובע, ״למה-״
״בלי שאלות. היא לא מתאימה לך״ הוא אומר ואני מגלגל עיניים.
״מה שתגיד״ אני אומר בגלגול עיניים ואנחנו חוזרים לתרגילים הרגילים.