The revenge/Larry stylinson

3.

———

נקודת מבט הארי
אני פותח את עיני ומביט איפה אני נמצא במיטה שלא שלי ואני שם לב שמישהו צופה בי, זה לואי הוא מביט בי בחיוך מעושה, ״מה קרה?״ אני שואל ומתיישב על המיטה, ״התעלפת, ככל הנראה האימון הקשה עליך יותר מידי״ הוא אמר והבטתי בו באימה, ״אמרתי לך לעצ-!״ אני נתקע מכאבים בגב התחתון, אני נאנח בכאב ולואי מביט בי, הבעתו השתנתה, למודאג.
אני רואה שהוא קם לפתוח את הדלת, אני רואה מישהו עם חלוק של רופאים נכנס, ״אדוארד סטיילס״ הוא אומר ואני מהנהן, ״הארי״ תיקנתי אותו והוא הנהן, ״אוקיי, הארי״ הוא אומר ואני מהנהן, ״יש לך חשד לדילול שרירים״ הוא אומר ורושם משהו בקלסר שלו, ״מה זה אומר?״ אני שואל בדאגה ופוער את עיני, ״זה ממאמץ יתר, זה נגרם מפעילות ספורטיבית וככל הנראה התעלפת מעומס יתר״ הוא אומר ואני חושק את לסתי, ״איזה יופי״ אני אומר ומביט באיימה על לואי, ״או״ הרופא אומר ואני מביט בו בציפייה, ״שנתפס לך הגב״ הוא אומר ואני שומע שלואי מחניק גיחוך, אידיוט. ״אז איך נדע?״ אני שואל, ״אתה יכול לעמוד רגע? תעזור לו רגע לואי״ הוא אומר ומביט בלואי כאילו הם מכירים שנים, לואי שולח אלי יד כדי לעזור לי ואני מתעלם ממנו וקם בעצמי, אני מרגיש כאב חד בגבי התחתון אבל לא משהו שמונע ממני לעמוד, ״אחח..״ אני נאנח בכאב ולואי שם את ידו כדי לתמוך בגבי, ״כן, זה גב תפוס, תנוח ביום הזה ומחר אתה תרגיש יותר טוב״ הוא אומר ואני מהנהן, ״תודה רוב״ לואי אומר ואני מביט בו בכעס, ״ביי, תנוח אדורא- אה הארי״ הרופא אומר ואני מביט בו מבולבל וממלמל ׳ביי׳, הוא יוצא מן החדר ואני מביט בלואי, ״הכול בגללך״ אני נוזף בו והוא מגלגל עיניים, ״לא אשמתי שאתה חלש״ הוא אומר ומסמן לי לשכב על המיטה, ״לא! אני רוצה הביתה״ אני אומר לו והוא מביט בי בחיוך משועשע, ״איך? אתה בקושי הולך״ הוא אומר ומנסה להתגרות בי, אני מקמט את מצחי בזעם והולך לאט כמו פינגווין. ״אתה הולך כאילו זיינו לך את הצורה״ הוא מגחך ואני מביט בו כאילו זה מצחיק, ״חה״ אני אומר ומשלב את ידי בעצבים, ״איפה אני?״ אני שואל והוא מחייך, ״אתה במרפאה של הסוכנות, יש להם מיטות, בית חולים קטן״ הוא אמר ואני מכווץ את גבותי, ״אני הולך ה- אחח!״ אני נתקע בזץ של כאב בגבי, ״לעזאזל״ אני אומר ומתקדם למיטה הזו, ״אני רוצה הביתה״ אני אומר לו והוא מביט בי כאילו אני ילד קטן, ״מה?!״ אני שואל אותו בעצבים, ״אתה חמוד״ הוא אומר ואני מגלגל עיניים, אין תקווה, אני אלך לבד. אני עושה כמה צעדים בזהירות ונאנח שהכאב חוזר, ״בוא תינוק אני אעזור לך״ הוא מלגלג לי ומרים אותי בחדות בצורת כלה, ״איי!!״ אני צועק בכאב ופרצופו מלא באשמה, ״שיט אני מצטער״ הוא אומר וסוחב אותי מחוץ למרפאה, לא לפני שהוא אומר שלום לרופא שטיפל בי, ״ביי תודה!״ הוא אומר ואני מושך בכתפי, מתי הסיוט הזה יגמר לעזאזל, ״יצאת מזה בזול, אין אימון גם מחר״ הוא אומר ומתקדם למעלית, ״דיי! באמת? לא נכון!״ אני אומר בעצבים והוא צוחק, ״תירגע אדוארד אנחנו שתי דקות בבית שם תצעק כמה שאתה רוצה״ הוא אומר ואני מגלגל עיניים.